אברהם נ' נתן

פסק דין

זוהי תביעה כספית לתשלום סך 41,000 ₪, תמורה משוערכת עבור מוצרים שנגנבו ע"י הנתבע, לטענת התובע, מצרכנייה שבבעלותו, במהלך תקופה של כשלוש שנים.

טענות הצדדים בקליפת אגוז:

1.התובע, בעלים של צרכניה ביישוב תמרת, טוען בכתב התביעה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה הוא נהג לספק לנתבע ולרעייתו מצרכים אשר הוזמנו על ידם במשלוח עד הבית, ללא תשלום, וזאת לנוכח גילם המתקדם.

לטענתו, במהלך חודש אוקטובר 2007, התברר לו, כי הנתבע נהג לקחת מצרכים מהצרכנייה מבלי לשלם, וזאת במשך תקופה ארוכה של כשלוש שנים, משנת 2004.

לטענתו, הוא העיר לנתבע על כך, והלה הבטיח כי לא יעשה זאת שוב. אולם, לאחר תקופה קצרה חזר על מעשיו, נתפס מספר פעמים ואף צולם במצלמות אבטחה שהוצבו בחנות כשהוא מסתיר את המצרכים שהוא גונב בתוך כיסיו.

2.עוד לטענת התובע, באותה תקופה נהג הנתבע לבצע קניות כמעט כל יום בו הייתה הצרכנייה פתוחה, ובמקרים בהם נתפס, שווי המצרכים שנלקחו, היה בסך של כ- 50 ₪ ליום. להערכת התובע שווי המצרכים שנלקחו במהלך חודש היה כ- 1,000 ₪, ולתקופה של שלוש שנים סך 36,000 ₪. בנוסף עותר התובע לפיצויי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ₪.

3.הנתבע מכחיש טענות התובע מכל וכל. בתצהירו ציין, כי רעייתו המנוחה (שנפטרה לאחר הגשת התביעה) הייתה אחראית לביצוע הקניות, וכי את רוב הקניות היא ביצעה באמצעות הזמנה טלפונית, ורק לעיתים רחוקות ביצע הנתבע קניות בצרכנייה. לטענתו, זכור לו כי במקרה אחד הוא ערך קניות בצרכניה והניח את המוצרים על המשטח שליד הקופה, אך נזכר, כי שכח לקנות בירה ודאודורנט, ולאחר שהביא מוצרים אלו שם אותם גם על הדלפק. עם סיום התשלום ולאחר שיצא את הצרכנייה מרחק קצר, יצא התובע אחריו וצעק לעברו "גנב", בטענה כי לא שילם עבור הבירה והדאודורנט. הנתבע השיב, כי אם המוצרים הללו נלקחו ללא תשלום הוא מתנצל ומבקש לשלם בגינם, אולם התובע לא רצה לשמוע את דבריו.

פרט למקרה הנ"ל לא היו, לטענת הנתבע, מקרים נוספים, והטענות בכתב התביעה אינן נכונות.

4.מטעם התביעה הוגשו תצהירי התובע ורעייתו, פרידה פוסטבינדר (להלן: "פרידה"), ותצהיר של עובד בצרכנייה, פלדמן. מטעם ההגנה הוגשו תצהירי הנתבע ובתו אילנה צוק (להלן: "אילנה").

בדיון ההוכחות נשמעו התובע והנתבע בלבד, וסוכם בין הצדדים שיתר המצהירים לא ייחקרו על תצהיריהם, וכי אין בעובדה זו כדי להוות הסכמה על האמור בהם ואין בה משום ויתור על כל טענה כנגד האמור בתצהיר.

טענות המצהירים שלא נחקרו:

5.העובד בצרכנייה - פלדמן, טען בתצהירו, כי הוא הכיר את הנתבע שנהג לרכוש מוצרים בצרכנייה בשנים 2004-2007, ולאחר מכן הפסיק להגיע לצרכנייה וזאת בעקבות מעשי הגניבה. לטענתו, בטרם הותקנו מצלמות בצרכנייה, בחודש מאי 2007, הוא אישית ראה את הנתבע שלוש פעמים גונב מוצרי גבינה ונקניק, אך חשש להעיר לנתבע שמא יתמוטט לנוכח גילו המתקדם (כיום בן 86). לטענתו, הוא דיווח על כך לתובע, אך הלה לא האמין לו עד אשר ראה זאת במו עיניו במצלמות. לטענתו אף הוא ראה במצלמות כיצד הנתבע מסתיר מוצרים בבגדיו.

6.אילנה, בתו של התובע, טענה בתצהירה, כי בחודש אוקטובר 2007 פנתה אליה פרידה – רעייתו של התובע, ואמרה לה כי אביה לא שילם עבור דאודורנט ועוד משהו קטן, וכי היא השיבה כי הדבר לא הגיוני ואם קרה – הרי שמדובר בטעות מצערת והציעה לשלם את עלות המוצרים שנטען כי אביה לא שילם, אולם פרידה השיבה, כי המדובר בסכום פעוט ושאין להם עניין בתשלום. כחודש לאחר מכן, שלח התובע מכתב התראה ובו דרש סכום גבוה, ולמרות שאביה לא ביצע את המיוחס לו, היא הציעה לשלם פיצוי סביר וזאת במטרה להסדיר את העניינים בדרכי נועם, אך הצעתה נדחתה. עוד לטענתה, בחודש יולי 2009 הציע בעלה, באישורה, פיצוי בסך של 5,000 ₪, שאף היא נדחתה.

7.פרידה, טענה בתצהירה, כי נודע לה מבעלה (התובע) על מספר אירועים ומעשים של גניבה שביצע הנתבע, וכי היא אישית צפתה בנתבע, אשר צולם במצלמות נוטל מצרכים ומחביאם בבגדיו. לטענתה, היא פגשה באילנה בצרכנייה, עת היא עצמה ביצעה קנייה לבית שלה. באותה הזדמנות היא שתפה אותה במעשים הנ"ל שבוצעו על ידי אביה וביקשה אותה להסדיר העניין עם התובע. לטענתה, אין זה נכון, כי היא דיברה על אירוע אחד בלבד.

דיון והכרעה:

8.התובע טען בתצהירו, כי הדיסקים המתעדים את הנתבע נוטל מצרכים ומחביאם בבגדיו, לא אותרו וככל הנראה אבדו. לתצהירו צירף אישור מאת חברת ש.א.ש מיום 16.5.07 על התקנת 8 מצלמות בצרכנייה וכן מחשב הקלטות. בדיון ההוכחות הביע ב"כ הנתבע התנגדות לצירוף המסמך שלא באמצעות עורכו, כן התנגד לצירוף דו"חות רווח והפסד עבור השנים 2004-2007 המראים לטענת התובע על הפסד. בהחלטתי מאותו היום קבעתי, כי היה על התובע להגיש את מסמך חברת ש.א.ש באמצעות עורכו, וגם את דו"חות רווח והפסד היה עליו להגיש באמצעות רואה החשבון שערך אותם.

9.התובע צירף לסיכומיו פסק דין בת"א 3747-09-08, במסגרתו תבע התובע כאן, לקוח אחר בגין גניבה מהצרכנייה, ושם הוצגו דיסקים של מעשי הגניבה. בכך רצה להוכיח התובע, כי החל מחודש מאי 2007 הותקנו בחנות מצלמות אבטחה. בהקשר זה אומר, כלל הוא, כי פסק דין אזרחי לא ישמש ראייה במשפט אזרחי אחר (להבדיל מבסיס להשתק פלוגתא) (ראה, יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי (2003), עמ' 1373).; יתרה מזו, גם אם היו בתקופה הרלוונטית מצלמות בצרכנייה אין בעובדה זו כדי לקבוע כי הנתבע צולם מסתיר מצרכים בבגדיו, הרי הסרטים עצמם לא הובאו כראייה.

10.על אף שלא הוצגו הדיסקים הנטענים אציין, כי משמיעת שתי העדויות אני מבכר את עדות התובע על פני הנתבע ומאמין לגרסתו, כי הוא תפס את הנתבע מספר פעמים נוטל מצרכים מבלי לשלם. יחד עם זאת, התובע לא הוכיח כמה פעמים נטל הנתבע מצרכים מבלי לשלם, ואף לא הוכיח גובה הנזק שנגרם לו.

התובע טען בעדותו, כי הנתבע נהג להגיע לצרכנייה כ- 4-5 פעמים בשבוע, לעיתים בגפו ולעיתים עם רעייתו (עמ' 6 לפרוטוקול, ש'12). מנגד, בכתב התביעה צוין, כאמור, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה הוא נהג לספק את המצרכים לתובע ולרעייתו ז"ל עד לבית.