החלטה
בקשת התובע להביא ראיות לסתור נכות שנקבעה לתובע על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי.
רקע
התובע, יליד 1963, חוקר פרטי במקצועו, נפגע ב-23/11/10 בתאונת דרכים.
בתאונה נגרמו שני שברים בכף רגל שמאל. יצויין כי התובע כבר נפגע בעבר בכף רגל זאת.
התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. ועדה רפואית שבדקה את התובע מצאה כי לא נותרה נכות (%0). התובע ערער על קביעות אלו, אולם ועדה לערעורים דחתה את ערעורו וקבעה כי לתובע לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה.
התובע הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ועימה הגיש בקשה להביא ראיות לסתור את קביעותיהן של ועדות המל"ל. לטענת התובע הוועדות קיפחו אותו משום שלא העריכו כראוי את פגיעותיו, לא שקלו את החומר הרפואי שהונח בפניהן ולא נתנו לו ביטוי בהחלטותיהם ומשום שמאז קביעות המל"ל חלה החמרה מהותית במצבו.
הנתבעת מתנגדת לבקשה.
לאחר עיון במסמכים השונים ובטענות הצדדים - הבקשה נדחית. כפי שיוסבר, התובע לא הוכיח שנפל פגם מהותי בהחלטת הוועדות ולא הציג ראיות להחמרה במצבו לאחר קביעותיהן.
הבאת ראיות לסתור נכות שנקבעה על-פי-דין היא חריג ותותר רק אם הדבר ראוי למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו (סעיף 6ב לחוק הפלת"ד). הפסיקה נקטה בגישה מצמצמת ונמנעה מלהתיר להביא ראיות לסתור. נקבע כי היתר שכזה ניתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן וכי מחלוקת על שיעור הנכות כשלעצמה אין בה די כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. פרשנות אחרת תסכל את תכלית החוק שנועד לחסוך בהליכים ובהוצאות (ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 82; ר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, ר"ע 721/85 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4) 839). ואכן, בית המשפט הצביע על שני מקרים עיקריים בהם קיימת הצדקה למתן ההיתר: אחד – שינוי משמעותי במצבו הבריאותי של התובע או גילוי ממצאים רפואיים חדשים וכבדי משקל; שניים – גילוי ליקוי מהותי שנפל בהליך קביעת הנכות, למשל כאשר הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא או שאינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי [1994]). נטל ההוכחה של הנסיבות החריגות רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.
במקרה הנוכחי, עיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות מלמד כי אלו בדקו את התובע, בחנו את המסמכים הרפואיים – כולל בדיקות דימות וחוות דעת שהגיש התובע – אך מצאו כי לא נותרה נכות. זאת ועוד, אין כל ראיה להחמרה במצב התובע לאחר החלטת הוועדות.
ועדה רפואית מדרג ראשון בדקה את התובע ב-25/7/11 (כתשעה חודשים אחרי התאונה). התובע היה מיוצג ע"י עו"ד והגיש לוועדה חוות דעת רפואית מטעמו שהוכנה ב-8/7/11. הוועדה בחנה את חוות הדעת ואף קיבלה אותה בחלקה (בנוגע לנכויות הזמניות). הוועדה פירטה את תלונות התובע, הדומות לתלונות הנשמעות בבקשתו היום. בפני הוועדה עמדו מסמכים רפואיים שפורטו בפרוטוקול כולל צילום רנטגן של כף הרגל מיום 20/3/11. הוועדה בחנה את הצילום ופירטה את ממצאיה ("שבר של בסיס המסרק עם עמדה מתקבלת, שבר בגליל המקורב של בוהן ה-I השמאלית עם תזוזה קלה"). הוועדה בדקה את התובע ומצאה כי למרות שיש עיוות קל באצבעות כף הרגל – ליקוי עליו מלין התובע בבקשתו – אין נפיחות, אין רגישות, אין הגבלה בתנועה ואין צליעה, לכן החליטה שאין מקום לקביעת נכות צמיתה אלא רק נכויות זמניות.
הנה-כי-כן, הוועדה היתה ערה לטענות התובע ולמצבו הרפואי, בחנה את מלוא המסמכים הרלוונטיים כולל צילומים, בדקה את התובע, והחליטה כי למרות שיש עיוות קל באצבע כף הרגל לא נותרה נכות צמיתה. אין אפוא כל פגם דיוני או אחר בהתנהלות הוועדה, וטענת התובע כי הוועדה טעתה בשיקול דעת ולא העריכה נכון את הפגיעה אינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור.
התובע ערער על החלטת הוועדה, וערעורו נדחה. הערעור התברר ב-9/10/11. גם כאן פורטו תלונות התובע, הדומות לתלונותיו היום. הוועדה בדקה את המסמכים הרפואיים, את צילום הרנטגן ואת התובע. הוועדה מצאה תנועות תקינות. הוועדה ציינה כי התובע מתלונן על כאב אך לא מצאה סימנים לתסמונת כאב כרונית (CRPS). הוועדה מצאה "רוטציה מסויימת של בהן I". הואיל והתובע כבר נפגע בעברו בכף רגל שמאל ביקשה הוועדה, בטרם תסכם ממצאיה, לעיין בתיקו האורתופדי המלא של התובע. בהמשך – ב-22/1/12 – ביקשה כי יועברו לה צילומי דימות נוספים כולל צילום עדכני של שתי כפות הרגלים. צילומים אלו בוצעו ב-24/2/12 ווועדת הערעור מתייחסת אליהם בעת קביעת ממצאיה הסופיים.
הדוח המסכם של הוועדה ניתן ב-3/6/12. מהפרוטוקול עולה כי ועדת הערר עיינה בחוות הדעת הרפואית מטעם התובע. כמו כן עיינה בצילומי דימות עדכניים שבוצעו לשתי הרגליים, ומצאה "ללא דפורמציות משמעותיות". הוועדה היתה ערה לדפורמציה קלה בגליל בוהן I. לאחר כל אלה, ובשקלול בדיקת התובע, מצאה הוועדה לדחות את הערעור. בסיכומה נרשם כי "ממצאי הבדיקה ... כשלעצמם אינם מקנים אחוזי נכות".
גם ועדת הערעור שקלה החלטה שקולה, לאחר שבחנה את המסמכים הרפואיים ואף דרשה בדיקות דימות עדכניות שנבדקו על ידה. הוועדה שקלה את מכלול הנתונים, כולל המסמכים הרפואיים, הצילומים ובדיקתו הפיסית של התובע, ומצאה כי לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה. התובע חולק על שיקול דעת הוועדה, אולם, כאמור, מחלוקת על שיעור הנכות אינה סיבה מספיקה להתערב בשיקול דעת הוועדה או להביא ראיות לסתור.
התובע טוען כי לאחר בדיקת הוועדה חלה הרעה משמעותית במצבו. כהוכחה לכך הוא מציג שלושה מסמכים רפואיים. הראשון הוא מיום 5/6/12 – יומיים לאחר קביעת ועדת הערר. מסמך זה חוזר למעשה על תלונות קודמות שהועלו בשנת 2011 כאשר הממצאים העיקריים הם עיוות בבוהן – שהיה ידוע לוועדות הרפואיות ונשקל בהחלטותיהן, ולפגיעה במסרק - שהיא בכלל תולדת אירוע קודם. שני המסמכים הנוספים מ-24/7/12 ומ-6/8/12 חוזרים על אותן תלונות ומוצאים את אותם ממצאים. למעשה מדובר בפניות של התובע לרופאים המטפלים שלא העלו ממצאים רפואיים חדשים שמצדיקים הבאת ראיות לסתור.
התובע לא הציג אפוא כל ראיה לשינוי במצבו הרפואי שיצדיק הבאת ראיות לסתור. תלונותיו על כאב ועל מגבלות היו ידועות לוועדות הרפואיות שהחליטו שלא לקבוע נכות, ואין ממצא חדש שלא היה ידוע לוועדות ושלא נלקח בחשבון.
סוף דבר
התובע נפגע בתאונת דרכים שהיא תאונת עבודה. אין חולק כי נותרה דפורמציה קלה באחת מאצבעות כף רגל שמאל. אין חולק גם כי כף רגל זו נפגעה כבר בעבר פגיעה ממשית. ועדה רפואית וועדת ערר היו ערות לנזקים שנגרמו לתובע ולמלוא תלונותיו, אך לאחר שבדקו אותו בדיקה פיסית ועיינו במסמכים רפואיים שונים, כולל בדיקות דימות ישנות ועדכניות, מצאו כי לא נותרה לו נכות. התובע אינו מצליח להצביע על ליקוי מהותי שנפל בהליך קביעת הנכות וטענתו היא בנוגע לשיקול דעתן של הוועדות הרפואיות. טענה שכזו אינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור, וממילא גם לא הוכח כי אכן פגיעותיו של התובע מצדיקות קביעת נכות. טענת התובע להחמרה במצבו לא הוכחה, שכן התובע הציג שלוש פניות לרופאים שבהן הוא חוזר על טענותיו שהיו יעודות לוועדות.