אברהם ואח' נ' עירית טבריה ואח'

פסק דין

פתח דבר:

המבקשות הגישו נגד המשיבות בקשה לאשר כייצוגית תובענה שעניינה, לפי הנטען, גבייה ביתר של הוצאות גבייה/אכיפה, בניגוד לתקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), תשע"א-2011 (11.5.2011) (להלן:"התקנות").

לטענת המבקשות המשיבות מחייבות אותן ואת הקבוצה בהוצאות גבייה ביתר ומעבר ליחס הסביר בין גובה החוב להוצאות הגבייה.

הצדדים:

המבקשת 1, תושבת העיר יקנעם, שנדרשה ע"י המשיבה 1 לשלם בגין קנס חניה, בצירוף ריבית פיגורים בסך 150 ₪, והוצאות גבייה בסך 579.98 ₪ (דואר רגיל- 17.4 ₪ , דואר רשום-7.59 ₪ , עיקול ברישום- 189.08 ₪ , הוצאות עיקול אצל צד ג' – 350 ₪.)

המבקשת 2, תושבת העיר חיפה, שנדרשה ע"י המשיבה 2 לשלם בגין קנס חנייה בצירוף ריבית פיגורים בסך 155 ₪, ולהוצאות גבייה בסך 200.5 ₪ (דואר רגיל-15 ₪ , דואר רשום-22 ₪ , עיקול ברישום – 163.5 ₪ ).

המשיבות רשויות מקומיות שכוננו כדין בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש].

עיקר טענות המבקשות:

בסעיף 1 לתקנות נקבעה תקרת ההוצאות אותן ניתן לגבות בגין פעולות אכיפה שונות. המשיבות מחייבות בסכומים המירביים הקבועים בתקנות ואינן פועלות כפי תכלית החקיקה אשר ביקשה לשקף את הוצאות האכיפה הממשית, תוך קביעת רף מקסימלי ולא מחיר קבוע.

המבקשות טוענות כי המשיבות גובות בגין הוצאות אכיפה סכומים בלתי סבירים בהוצאות שאינן מהוות "הוצאות ישירות" (כהגדרת סעיף 1 לתקנות), אלא הוצאות עקיפות שאינן נדרשות לשם ביצוע הפעולה במישרין.

למבקשות עילה תביעה לפי סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות(להלן: החוק): "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס אגרה או תשלום חובה אחר". בקשתן נתמכת בחוות דעת מומחה מטעמן, לפיה עלות משלוח דואר רגיל היא 1.74 ₪ ועלות משלוח דואר רשום היא 7.59 ₪. משכך נוצר חיוב ביתר של 30.59 ₪ למבקשת 1, ו- 24.67 ₪ למבקשת 2 (לאחר קיזוז 3 ₪ בגין עלות איתור בעלות הרכב וכתובותיהן) - כך על פי חוות הדעת מטעמן.

המבקשות טוענות כי הן מייצגות את כלל החייבים אשר חויבו בהוצאות גבייה ביתר ובחוסר סבירות בין גובה החוב בשל הוצאות האכיפה. לאחר קבלת כלל הנתונים הרלבנטיים מידי המשיבות, תוכלנה המבקשות להעריך את מידתה של גביית היתר.

המשיבות מתעשרות על חשבון החייבים שלא כדין, בשל כך שהיא גובה מהם סכומי הוצאות אכיפה ביתר ושלא כדין. המבקשות מפנות לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979. בנוסף טוענות המבקשות כי המשיבות הפרו חובות חקוקות מכח הדין ע"פ סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כן הפרו את חובת הזהירות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.

המבקשות עותרות לסעד הצהרתי אשר יורה למשיבות לחדול מגביית הוצאות מעבר להוצאות הישירות הנדרשות לשם נקיטת אמצעי גבייה. כמו כן מבקשות להורות למשיבות להשיב לקבוצה, ממועד כניסתן לתוקף של התקנות, את ההוצאות שנגבו מעבר להוצאות הישירות הנדרשות לשם פעולת הגבייה, ומעבר ליחס הסביר בין הוצאות הגבייה לגובה החוב.

עיקר טענות המשיבות:

המשיבות טוענות כי הן גובות תשלום בגין הוצאות פעולות הגבייה. תשלום זה אינו בגדר תשלום חובה, כהגדרתו בסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

העלויות הישירות בפועל בגין הפקה ומשלוח מכתבי הדרישה, עולות על התעריף המקסימאלי הקבוע בתקנות. המשיבות תומכות טענתן בנקודה זו בחוות דעת מומחה מטעמן.

ההחלטה לגבות את התעריף המקסימאלי הקבוע בתקנות, הינה החלטה מנהלית סבירה שאין להתערב בה.

תובענה ייצוגית אינה הדרך ההוגנת והיעילה להכריע במחלוקת.