אברהם(אסיר) נ' משטרת ישראל /שרות בתי הסוהר

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

לפניי עתירת אסיר נגד החלטת המשיב שלא להוציאו לחופשה.

המשיב תומך החלטתו במידע מודיעיני משטרתי, שממנו עולה סיכון כי העותר יפגע באדם אחר, אם יתאפשר הדבר אגב חופשה.

יובהר כי לשב"ס, כשלעצמו, לא הייתה מלכתחילה התנגדות להוצאתו של העותר לחופשה. כלומר, שב"ס לא טען להתנהגות שלילית של העותר בכלא, או לקיומו של מידע מודיעני שלילי אודותיו ממקורותיו המודיעיניים של שב"ס.

אולם, משהתקבלה עמדת המשטרה, הוברר כי המשטרה מתנגדת להוצאת העותר לחופשה. המידע המודיעיני, שעליו הסתמכה המשטרה, כולל ידיעה אחת [מס' 237] מחודש יוני 2007, שממנה עולה כוונה לפגוע באדם אחר, על רקע סכסוך עסקי. אותו סכסוך אוזכר בידיעה נוספת [מס' 759], מחודש אפריל 2010.

המידע המודיעיני האמור מעלה חשש קונקרטי לפגיעה באחר; וכן ממצא קונקרטי מסוים, שראוי שלא לפרטו מחשש לפגיעה בעבודת המשטרה, אשר מוסיף נופך של מסוכנות לחשש זה (להלן: "הנדבך הנוסף"). עוד השתקף במידע המודיעיני כי לעותר "נגיעות" של אורח חיים עברייני וחיכוכים עם עבריינים; דבר שיש בו כדי להעצים את החשש הקונקרטי האמור.

בחלק הגלוי של התייחסות המשטרה, מיום 9.1.12, הוסיפה המשטרה וציינה כי העותר "השתחרר אך לא מזמן מן הכלא ומיד שב לפעילות פלילית מהרף הגבוה – אלימות כנגד אנשי חוק". נראה שכוונת המשטרה לעבירות שבהן הורשע העותר (הפרעה לעובד ציבור, תקיפת עובד ציבור, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו); משום שהמידע המודיעיני אינו עוסק באלימות כנגד אנשי-חוק.

העותר מצביע על היעדרו של מידע מודיעיני שלילי עדכני בעניינו. בהתייחס למידע האמור טוען העותר כי היה משוחרר מתחילת שנת 2010 עד סוף חודש אפריל 2011, והחשש כי ינסה לפגוע באותו יריב לא התממש. לפיכך אין לסמוך על מידע זה, ואין לזקוף אותו לחובת העותר.

הסתמכות על מידע מודיעיני, ו'מאזן-הנוחות' בהקשרים ראייתים

הסתמכות בית-המשפט על מידע מודיעיני, שמקורותיו לא העידו לפני בית-המשפט ולא אותגרו בחקירה נגדית, הנה בעייתית. למקורות מודיעיניים, ולידיעות מודיעיניות, עשויות להיות דרגות מגוונות של איכות מודיעינית. בידוע כי לעתים מידע מודיעיני נובע מאינטרס של המקור, המניע אותו למסור מידע כוזב, או בלתי-מבוסס.

בעייתיות זו מתוספת לבעייתיות האופפת שימוש במידע סודי שלא גולה לצד-שכנגד. בענייננו, העותר הסכים כי בית-המשפט יעיין במידע מודיעיני סודי כאמור. יש להודות כי הסכמה זו ניתנת, כדבר שבשגרה, בלית-ברירה: העותרים יודעים כי אם לא תינתן הסכמתם לעיון במידע הסודי – יהיה בית-המשפט מנוע, למעשה, מהפעלת ביקורת ממשית על סבירותה של ההחלטה המינהלית, המתבססת על אותו מידע. התוצאה תהיה דחיית העתירה, מכוח חזקת התקינות של המעשה המינהלי [רע"ב 798/07 מקסים אזולאי נ' מדינת ישראל מיום 27.7.08, פסקה 8]. אין מקום לגלות לעותר מידע מודיעיני סודי, שגילויו עלול לחשוף מקורות מודיעיניים ולחבל בעבודתן של רשויות הביטחון ואכיפת החוק. מדובר, אפוא, ב'הכרח-שלא-יגונה'. ה'רע-במיעוטו' הוא להתיר למצער לבית-המשפט לעיין במידע זה, כדי שניתן יהיה לקיים ביקורת שיפוטית על ההחלטה המינהלית – גם אם לא במתכונת האדברסרית המקובלת בשיטתנו המשפטית.

הדילמה כיצד להתייחס למידע מודיעיני היא עתיקת-יומין. שנינו [בבלי מועד-קטן יח, ב]:

"אמר רבי ראובן בן אצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר אלא אם-כן עשאו, ואם לא עשה כולו – עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו – הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו – ראה אחרים שעשו ושמח".

או, כמאמר הבריות: "אין עשן ללא אש".

התלמוד, בהמשך הדברים, מקשה על דעה זו ממקרים שונים שבהם נחשדו הקדוש-ברוך-הוא, משה רבנו, והאמורא רב פפא, על לא עוול בכפם, בגלל יחס של עוינות מצד המקור. בתשובה, מציע התלמוד הבחנה בין מידע חד-פעמי ("קול הנפסק") למידע חוזר ונשנה ("קול שאינו נפסק"). יחד עם זאת, נאמר שם כי פסיקת הקול אינה מעידה על כזבו, כאשר ניתן לתלותה בייראתו של המקור מפני הנחשד ומרעיו. התלמוד שם מוסיף ומציין כי יש לפקפק במידע כאשר יש לנחשד אויבים; משום שאז ניתן לומר כי "אויבים הוציאו את הקול" (התרגום שלי – ש"פ).

בהתאם לכך, מצווה בית-המשפט לבחון את המידע המודיעיני המוצג לו, ולברר אם מדובר בידיעה בודדת או במקבץ עשיר של ידיעות; אם הידיעות הן ישנות או עדכניות; האם הידיעות הן ממוצלבות ממקורות שונים; האם המקורות מוכרים ונחשבים לאמינים; והאם קיים אישוש אובייקטיבי לידיעות הללו במידע גלוי ומבורר. על יסוד בחינה זו, ולאור האינטרסים המתנגשים בהקשר הנדון – יחליט בית-המשפט אם יש יסוד וצידוק לחשד; חרף הסיכון לחשד-בכשרים.

בתלמוד מסופר כי חכמים נהגו להזהיר את הכהן הגדול, עובר לעבודת יום-הכיפורים בבית-המקדש, לבל ינהה אחר הצדוקים ויסטה ממנהג הפרושים. בעקבות כך, הוא היה פורש ובוכה, בגלל שנחשד; והם היו פורשים ובוכים, בגלל שחשדו בכשרים [בבלי יומא יט, א-ב]. אף-על-פי-כן, לשנה האחרת היו חוזרים על אותה אזהרה. ללמדנו כי לעתים מוצדק להסתכן בחשד-בכשרים, אפילו כלפי הכהן הגדול; משום שהטעות ההפוכה נתפסת כמסוכנת יותר. דבר זה נכון במיוחד כאשר הנחשד נמנה עם אוכלוסיית האסירים, אשר "ככלל אינה מל"ו צדיקים" [רע"ב 1159/11 אחמד אבו שריפה נ' מדינת ישראל מיום 1.3.11, פסקה ה]. לעולם, אפוא, יש ליתן את הדעת על השאלה במה מדובר.

המשיב רשאי, ולמעשה חייב, להשתית את החלטותיו על 'ראיות מינהליות'. כלומר, עליו להסתמך גם על ראיות נחותות לאלה שעליהן ניתן להשתית הרשעה בפלילים:

"קיימא לן, שלא כל עדות שמיעה יהיה לה משקל בעיני הרשות המינהלית, כגון עדות שאין בה יותר מאשר שמועות בעלמא. שאלת המשקל של העדות ואמינותה היא ענין בשביל הרשות המינהלית לענות בו, ואין לקבוע מראש כללים לפיהם עליה לנהוג לענין זה, זולת הכלל שהעדות צריכה להיות – בשים לב לנושא, התוכן והאדם שמסר אותה – עדות כזאת, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת".