אברהים טחאינה ואח' נ' מדינת ישראל . ואח'

החלטה

1.לפניי בקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.

2.התובענה שלפניי עוסקת בנזקים שנגרמו לרכושם של התובעים עקב פעילות צה"ל בשטחים. הנזק אירע ביום 04.08.2002 והתובעים הגישו את תביעתם המקורית בשנת 2004. התביעה נדונה ונקבעה להוכחות, אלא שבמועד ההוכחות שהתקיים ביום 12.07.2011, לא התייצב השמאי מטעם התובעים, ולפיכך הם ביקשו לדחות את הדיון. הנתבעת לא התנגדה לדחיית הדיון, ולחילופין לכך שהתובעים יפסיקו את התובענה בהתאם להוראת תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, בכפוף לתשלום הוצאות, ובכפוף לכך שהנתבעת תהיה רשאית: "לטעון מחדש כל טענה" (עמ' 21, שורה 15). בשלב זה הבהיר ביהמ"ש כי הוא לא רואה הצדקה לדחיית הדיון, וזאת לנוכח העובדה שזו לא הייתה הפעם הראשונה שעדים מטעם התובעים לא התייצבו. במצב דברים זה, עתרו התובעים להפסקת התובענה: "עם אופציה להגישה שוב" (עמ' 26, שורה 5). אחר הדברים האלה, נרשם מפי ב"כ הצדדים כי: "ככל שתוגש תובענה חדשה שומרים הצדדים על זכותם להעלות כל טענה וכל בקשה" (עמ' 26 שורה 15), ובית המשפט הורה על הפסקת התובענה, תוך קביעה כי אם התובעים יגישו תביעה חדשה יהיה עליהם לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 5,800 ₪, וכי הדיון בתובענה החדשה יתחדש מאותו השלב שבו הופסקה התובענה. למחרת היום, ביום 13.07.2011, הגישו התובעים את התובענה שלפניי, אשר זהה לתובענה המקורית, ובתגובה הגישה הנתבעת את הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות.

3.טענת הנתבעת פשוטה; עילת התביעה נולדה ביום 04.08.2002, התביעה הוגשה ביום 13.07.2011, תקופת ההתיישנות בנוגע לתובענות מן הסוג שלפניי הינה שנתיים, עם אפשרות הארכה לשלוש שנים (סעיף 5 א (3) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה, תשי"ב – 1952), ומכאן שהתביעה התיישנה.

4.הנתבעים טוענים, כי לכל המעורבים בדיון האחרון שהתקיים בתובענה המקורית היה ברור כי ההחלטה בדבר הפסקת התובענה לא תסגור את הדלת בפני הגשת תביעה חדשה על ידי התובעים. הדבר היה ברור לנתבעת, שלא עמדה כלל על הפסקת התובענה אלא הסכימה לדחיית הדיון, ולבית המשפט, אשר קבע במפורש הסדרים שיחולו אם וכאשר תוגש התביעה מחדש. בנסיבות אלו, טוענים התובעים כי הגשת הבקשה שלפניי נגועה בחוסר תום לב.

5.דין הבקשה להידחות.

מהחלטת בית המשפט בדבר הפסקת התובענה עולה בבירור כי בית המשפט ראה לנגד עיניו את האפשרות שהתובענה תוגש מחדש, וכי לא עלתה על הפרק האפשרות שתיטען טענת התיישנות, שאם לא כן בית המשפט לא היה נותן הוראות לעניין התנהלות התובענה החדשה. אכן, הצדדים הבהירו כי הם שומרים לעצמם את הזכות לטעון כל טענה אם וכאשר תוגש תביעה חדשה, ברם יש להבין הצהרה זו על רקע השתלשלות הדברים שאירעה לפניה. כאמור, לפניי שניתנה ההצהרה המדינה כלל לא עמדה על הפסקת התובענה, ומבחינתה היא הייתה מוכנה לדחיית הדיון. אם כן מדוע הצהירה המדינה את אשר הצהירה? משום שהיא ביקשה להגיש חוות דעת נוספת מטעמה בנוגע לנסיבות הפיצוץ( ראו- עמ' 26, שורה 12). יוצא אם כן, כי המדינה יצרה בהתנהגותה מצג לפיו לא תיטען טענת התיישנות, והתובעים הסתמכו על מצג זה ושינו את מצבם לרעה, בכך שהסכימו להפסיק את התובענה במקום לעמוד על זכותם לערער על החלטת בית המשפט שלא לדחות את הדיון. במצב דברים זה מנועה המדינה מלטעון להתיישנות.

6.אשר על כן, הבקשה נדחית, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בתיאום עם כב' השופטת רנר אני קובע כי התובענה תועבר לטיפולה ותידון לפניה מהשלב שבו הופסק הדיון הקודם.

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ד 19 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.