אברג'יל נ' פלטיניום סרוויס אס.

פסק דין

בפניי ערעור שהגיש המערער על החלטת כב' הרשם יגאל נמרודי מיום 8.7.11, לפיה התקבלה בקשת המשיבה לביטול עיקול זמני שהוטל , לפי בקשת המערער, על זכויותיה בנכס מקרקעין (ת"א 15273-07-10).

בקשתו המקורית של המערער להטלת העיקול הזמני על זכויות המשיבה בנכס, הוגש במסגרת בקשתו לאכיפת פסק חוץ שניתן ביום 10.6.09, על ידי בית המשפט בלוקסמבורג (להלן: "פסק החוץ").

בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה על ידי המערער בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד הכרעה בערעור שהגיש.

בהחלטתי מיום 17.7.11, הוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה בכפוף להפקדת סך של 10,000 ₪, בקופת בית המשפט.

בהתאם להחלטתי הוגשו עיקרי טיעון וסיכום טענות בכתב מטעם הצדדים.

בבסיס ערעורו של המערער עומדת הטענה לפיה שגה הרשם בקובעו כי לא נתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי- חוץ, תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק"), לפיו: "הפסק אינו ניתן עוד לערעור".

הרקע וכן הנימוקים לקבלת הבקשה לביטול העיקול, פורטו בהחלטת הרשם כדלקמן:

בפתח הדברים ציין הרשם בהחלטתו, את העובדה שעם הגשת בקשתו של המערער בפני בית המשפט לאכיפת פסק החוץ הוגשה על ידו בקשה לעיקול זכויות המשיבה בנכס וכן כי ניתן צו עיקול על זכויות המשיבה בנכס. בקשה לביטול צו העיקול אשר הוגשה על צד ג' (מר לורן סברו שהינו בעל המניות ומנהל המשיבה), נדחתה מחמת היעדר יריבות בין הצד השלישי הנ"ל לבין המערער, כאשר מאוחר יותר הגישה המשיבה בקשה לביטול צו העיקול, אשר מבוססת על נימוקים המתייחסים לפסק הדין וליכולת לפעול כיום לאכיפתו כיום בישראל.

עיקרן של טענות המשיבה הינן כי לא נתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3(2) לחוק. בתמיכה לטענתה הפנתה המשיבה לערעור שהוגש על ידה ביום 27.4.11, לבית המשפט לערעורים בלוקסמבורג. כמו כן בדיון שהתקיים בפניי הרשם הוצגה בפניו הודעת שופטת השלום בהליכי קדם משפט בה מצוין, כי אכן הוגש "ערעור מסחרי בבית המשפט המחוזי", כאשר בהודעה מצוין מהו מועד שמיעת הערעור (20.12.11), ומהם המועדים להגשת סיכומי הצדדים, לקראת ישיבת בית המשפט.

המשיב טען בפני הרשם כי ערעור מטעם המשיבה הוגש זה מכבר ונדחה וכן כי אין שמץ של סיכוי כי הערעור החדש והנוסף יתקבל. המשיב הוסיף וטען לחוסר תום לב מצד המשיבה שלא העלתה הטענה כי פסק הדין אינו חלוט, במסגרת הבקשה הקודמת שהוגשה על ידי מנהלה לביטול העיקול.

במסגרת החלטתו מציין הרשם כי אין מחלוקת כי כיום מתנהל בלוקסמבורג הליך – בערכאה שיפוטית גבוהה מהערכאה בה ניתן פסק הדין – כאשר ביהמ"ש בלוקסמבורג הורה על הגשת סיכומים ואף נקבע מועד דיון.

כן מוסיף הרשם וקובע כי משנקטה המשיבה הליך של כפירה בקיומו של התנאי בדבר סופיות הפסק, כאשר המערער אינו חולק על עצם קיומו של הליך התלוי ועומד בפני ערכאת הערעור בלוקסמבורג, הנטל להוכיח ולהראות שהתנאי הקבוע בסעיף 3(2) לחוק מוטל על המערער. כפי קביעתו של הרשם בהחלטתו, נטל זה לא הורם בשלב זה, שכן טענות המערער מתמקדות כיום בטיעון לפיו עסקינן בערעור שסיכוייו להתקבל אינם גבוהים ואף אפסיים. כפי קביעתו של הרשם, אין די בהעלאת טיעון כאמור, שכן בית משפט זה אינו מוסמך לבחון את סיכוייו של הערעור להתקבל.

עוד מציין הרשם את העובדה לפיה, אין ספק שישנה אי בהירות אודות עצם הגשתו של הליך ערעור כנגד פסק שניתן כשנתיים קודם לכן (אין מחלוקת שהמועד להגשת ערעור הינו 40 יום). עם זאת, הוגש כתב טענות שהוכתר בכותרת ערעור, כתב הטענות הוגש בפני ערכאה גבוהה מהערכאה שנתנה את הפסק, נקבעו הליכים באשר לאופן בירור ההליך ,נקבעו מועדים להגשת סיכומים ומועד לשמיעת ההליך, כל זאת כאמור בהודעה שניתנה על ידי גורם שיפוטי (שופטת השלום בהליכי קדם המשפט). מעבר לאמור כיום לא מתנהל הליך שענייננו סילוקו על הסף של הליך הערעור (מחמת איחור בהגשתו וכיוב'). בהתאם לאמור קובע הרשם בסעיף 5 להחלטתו: "היינו, כל עוד לא נקבע אחרת, הנחת המוצא של בימ"ש זה, היא שעסקינן בערעור כדין".

הרשם מוסיף ומתייחס בהחלטתו להסבר שהעלתה בפניו המשיבה באשר לעיתוי הגשת הערעור (בהתאם לנטען על ידה, לנוכח הליכי כינוס הנכסים, מנועה היתה המשיבה מנקיטת הליך עצמאי כאמור ורק עם סיום ההליך התאפשר לה להגיש הערעור), וקובע בעניין זה כי דין זר הינו עובדה, ולא הונחה בפניו תשתית עובדתית ומשפטית הסותרת את הטיעון כאמור. (מוסיף ומזכיר הרשם כי הנטל להראות אחרת מוטל כאמור על המערער, וזאת בשים לב לעובדה שהליך ערעור שנקטה המשיבה החל להתברר זה מכבר).

עוד קובע הרשם בסעיף 6 להחלטתו כי ההליך הקודם שנקטה המשיבה, בעקבותיו ניתנה החלטת ביהמ"ש בלוקסמבורג – אינו ערעור (צורפה כנספח ז' לתגובת המערער לבקשה לביטול צו העיקול). ההחלטה שניתנה ביום 14.10.09, עניינה "החלטה בדבר ביטול החלטה חלוטה הנובעת מפקיעת מועד להגשת ערעור", והיא אינה נושאת אופי ערעורי. הרשם מציין כי ההחלטה אכן ניתנה על ידי בית המשפט לערעורים, הלשכה השנייה, (היינו אין מדובר בערכאה שנתנה את הפסק), אולם תוכנה אינו ערעורי.

מסכם הרשם וקובע בשולי החלטתו כי: "..די בעצם העובדה שכיום תלוי ועומד הליך שנושאו ערעור – אשר לא סולק על הסף- על מנת לקבוע שהמשיב אינו עומד בתנאי הקבוע בסעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי לקבוע כי החלטתו של הרשם הנכבד בדין יסודה , ולפיכך דינו של הערעור להידחות.

החלטתו של הרשם הנכבד הינה מפורטת ומנומקת ומבוססת כדין, ואין לי אלא להצטרף לכלל קביעותיו של הרשם בהחלטתו.

כפי שציין נכונה הרשם בהחלטתו, חובת ההוכחה בדבר קיומם של כל התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על כתפי המערער, המבקש את אכיפת פסק החוץ, כאשר בין היתר עליו להוכיח כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. (ראה עוד בעניין זה: רע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. חברה שמושבה באיטליה נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4) 403; להלן: "עניין קרלו").