אבראהים ואח' נ' פארס ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית אשר הוגשה בגין נזקים שנגרמו לרכב מסוג מיצובישי שבבעלות התובעת מס' 2, אשר ננהג בידי בעלה, התובע מס' (להלן: "התובע")1, בתאונת דרכים, אשר אירעה ביום 23.3.2009 דרומית לכביש הראשי בכפר סאג'ור, בין הרכב האמור לבין רכב מסחרי בבעלות הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") אשר ננהג על ידו באותה העת.

ביום 5.10.2010 נערך "דיון סופי" בתיק, אשר בו נשמעו בקצרה התובע והנתבע, ללא חקירות נגדיות, ולאחר מכן סיכמו באי-כח הצדדים בעל פה.

לטענת התובעים ארעה התאונה בעת שהתובע ביקש לפנות שמאלה מן הכביש הראשי, אל שביל הגישה לחצר ביתו. לטענת התובע, סמוך לאחר אירוע התאונה התנצל הנתבע ואף נטל אחריות על התאונה.

את ההתנהלות אחר התאונה שפירט התובע במהלך הדיון:

"דיברנו ובקשתי פרטים, הוא אמר שייקח את הרכב שלי למוסך אל אמאל ויתקן, לא הלכנו, הוא בקש להסיע את הנשים שאיתו ויחזור, והוא חזר ואמר שהוא לא רוצה לתקן. אני הלכתי למוסך אל אמאל ונעשתה הערכה של 6,000 – 7,000 ₪ ואז הלכתי למוסך אחר והבאתי שמאי ותיקנתי אותו במוסך האחים במגדל כרום".

לטענת הנתבעים, לעומת זאת, נגרמה התאונה לאחר שהנתבע נסע בזהירות ובאיטיות עד ש"הגיח לפתע רכב התובעים מצד הכביש ופנה שמאלה".

וכפי שפירט הנתבע בעל פה במהלך הדיון:

"הגעתי מלמטה, ליד הגדר יש צמחיה, עליתי לאט עד שאגיע לאזור ראיה טוב, הייתי צמוד לגדר, ולפני שהגעתי לאמצע המדרכה, התובע הגיע ממזרח פנה שמאלה, אני לא זוכר אם אותת ואם נסע מהר, הוא לא עצר, הוא נכנס שמאלה, אני הייתי צמוד לחומה ואיך שהוא ראה אותי הוא סטה ופגע בי בפינה השמאלית של הרכב בחלק השמאלי של הרכב שלי".

במהלך הדיון התברר, כי חרף העובדה שיחד עם התובע נסעה גם רעייתו, התובעת מס' 2, הגיע רק התובע לדיון. כן התברר, כי אף לא אחת מאותן חמש עובדות שנסעו יחד עם הנתבע לא הגיעה לעדות.

הנתבע הסביר כי לא הביא את הנתבעות לעדות מפני ש:

"היו אצלי יותר משתי עובדות, היו איתי 5 עובדות. העובדות הן קרובות משפחה של התובעים".

לאחר שמיעת הצדדים, עיון בכתבי הטענות ובחומר הראיות, אני נותן בזה פסיקתי: התביעה תתקבל, בניכוי סך מסוים, בגין רשלנות תורמת.

אף שמן הראוי היה שגם התובעת מס' 2, שהייתה עדה למאורע, תופיע לעדות, הרי שאי הבאתה הינו פגם קטן יחסית, מתוך הנחה שהנ"ל סברה שבעלה ייצג את עמדתה, ועל כן הופעתה איננה נדרשת.

אל מול פגם קטן יחסית זה, הרי שאי הבאת אף לא אחת מחמש העובדות שנסעו יחד עמו ברכבו הינה פגם מהותי. גם הנימוק לאי הבאת אותן חמש עדות, קרבת משפחה כביכול לתובע, יחד עם טענה שעדות "נגד דוד" איננה מקובלת במגזר הערבי, ובפרט כאשר טענה זו אינה מוכחת כלל, והתובע כופר בכך שהוא דודה של מי מהעדות, ובוודאי מכחיש את היותו קרוב משפחה של כולן.

לאי העדת עד רלוונטי, ובמקרה זה חמש עדות שלפחות אחת מהן ניתן היה לאתר ולזמן, ישנה השלכה משמעותית, ויש בכך כדי לפגוע בכוחה הראייתי של גרסת הנתבע.

נוסף על הערתי בעניין אי-הבאת העדות הרלוונטיות, מצאתי כי עדותו של התובע לגופה הינה עדות סבירה יותר.

ראשית, אף מעדות הנתבע עלה כי שדה ראייתו, מן המקום שממנו יצא לכיוון הכביש הראשי, הופרע על ידי שיחים שנמצאים באזור. יש לזכור, כי התובע, כמי שגר במקום, מכיר את השטח ונוסע בו כל יום, וכן הוא ירד מכביש ראשי אל דרך משנית ובלתי סלולה המוכרת לו ומוליכה לחצר ביתו. לעומת זאת, הנתבע, כמי שיצא לכיוון הכביש הראשי, שבו יש לצפות לתנועה ערה, הוא זה שלפחות לכאורה צריך להיות זהיר יותר בנסיעתו.

נוסף על כך, לא התרשמתי מסתירה מהותית באשר למקום הפגיעה ברכב התובע, בוודאי שאין לראות בכך ראיה כלשהי ל"גרסה שקרית" של התובע.

עם זאת, וחרף האמינות שייחסתי לדברי התובע, אני סבור שבנסיבות העניין, ולאור העובדה שהתובע מודע לשדה הראייה נצר של הבא מהכיוון השני, יש להטיל אחריות תורמת, נמוכה, בשיעור של 15% מן הנזק על שכמו של התובע.