אבקין ואח' נ' אמינות מוקר ארצי מערכות בע"מ ואח'

פסק דין

מונח בפני ערעורו של מר דוד בבאי, על החלטת המנהלים המיוחדים של חברת אמינות בע"מ, אשר החליטו לקבל אך באורח חלקי תביעת חוב שהגיש. תביעה אשר עמדה על סך של כ-8.3 מיליון ₪, ולאשר לו סך של 2.378 מיליון ₪ בלבד.

עניין לנו בתיק פירוק שנסיבותיו חריגות ביותר, והדבר משליך אף משליך על המצב המיוחד בו פועלים בעלי התפקיד, ואורח חלוקת הכספים שנותרו בקופה. להבדיל מרוב-רובם של מקרי הפירוק, שעניינם חברה שנקלעה לחדלות פירעון וממילא אין בכספים בקופתה די בכדי לחלק מהם לנושים הנדחים, הם בעלי המניות, בפנינו מקרה שונה; הפירוק של החברה נשוא הערעור, עניינו סכסוך קשה בין שני בעלי מניות, האחים דוד ואבי בבאי, אשר גלש לפסים כאלה, שגרמו לחברה הלכה למעשה להיקלע לשיתוק מוחלט. עד כדי כך הגיעו דברים, כי אף העובדים חולקו ל"מחנות" בהתאם לשני המנהלים היריבים, ונעשו מהלכים או ניסיונות חד-צדדיים לפיטורין; ישיבות ההנהלה הסתיימו כמעט על סף-תגרה, ולא ניתן היה לשלם שכר או לסלק חובות לרשויות, כאשר בעלי המניות טוענים זה כנגד זה ומאשימים איש את רעהו בגניבת מידע ופריטים הדרושים לשם אותם ענייני יסוד של ניהול שוטף.

מכאן, מקורה של ההחלטה החריגה יחסית, כי בנסיבות המקרה אין סיכוי ממשי כי ימצא פתרון למצב בסעדים דרסטיים פחות, מלבד פירוקה של החברה, ובדרך זו – לאחר שיסולקו החובות החיצוניים - חלוקת משאביה, נכסיה וכספיה בין שני בעלי המניות הניצים, והפרדתם זה מזה בדרך זו. אלא, שאף במהלך הפירוק, מצאו עצמם בעלי התפקיד בתווך בין הניצים, היוצאים בשצף קצף זה כנגד זכאותו של זה לסכומים כלשהם; בענייננו, טוען מר דוד בבאי, כי אחיו הוא זה שחב לחברה סכומים גדולים, לאחר שהוא עצמו מימן את הפעילות מכיסו, ולכן זכותו להיפרע מן החברה בגין זאת.

לשון אחר; משנפרעו הנושים הרגילים ויצאו מן התמונה, עומד בפנינו מבנה חלוקת כספים דו-שלבי; בשלב הראשון, על המנהלים המיוחדים להכריע בתביעות החוב שהגישו בעלי הענין בכובעם כנושים, על חשבון כספים שלשיטתם הלוו לחברה, מימנו את הוצאותיה וכיוצא באלו; בשלב שני - לאחר שתתבצע חלוקה ראשונה זו, הרי ששאר המשאבים שיוותר בקופה, יחולקו בין האחים בהתאם לשיעור אחזקותיהם במניות החברה, וזאת מכוח זכותם השיורית כבעלי מניות.

יוצא, כי להבדיל ממקרים רגילים הנדונים בעת שנושה מערער על אישור חלקי או אי-אישורה של תביעת חובו, הרי הסכומים שאינם מאושרים, אינם "אובדים לנושה ויוצאים מהישג ידו, אלא מחולקים בין אותם שני נושים ניצים, בהתאם למפתח האחזקות. אלא מאי? בנסיבות המקרה, נטושה בין הצדדים מחלוקת קשה, שחלקה התגלגל לערעור שבפני, ככל הנראה דווקא משום כך; זאת, באשר שני הצדדים, ובבקשה שבפני מר דוד בבאי, טוענים, וככל הנראה במידה ניכרת למדי של שכנוע עצמי, כי צודק ונכון כי חלקו גדול בהרבה, באשר הוא-הוא זה שטיפל בענייני החברה ומימן את פעילותה מכיסו, בעוד הצד שכנגד מסב בעיקר נזקים, או למצער מותיר אחריו חובות שלא כוסו. בעניין זה אעיר, כי במסגרת בקשה זו, אדון אך ורק בתביעת חובו של מר דוד בבאי, באשר ענייני הכספים שבין מר אבי בבאי לחברה נדונים במסגרת בקשה אחרת.

בנסיבות המקרה, נגרם הפער המהותי שבין הסכום שנתבע לבין מה שאושר בידי המנהלים המיוחדים, בשל שלושה עניינים השנויים במחלוקת, והם העומדים בבסיס הערעור שבפני.

האחד: האורח בו בחרו המנהלים המיוחדים להתבסס על מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, אשר נערכו בידי עובדת בשם מימי עמרם, הנחשבת בעיני המערער כשייכת ל"מחנה אבי בבאי", והעדיפו את האמור לעיל על מסמכי רואה חשבון שהעביר המערער עצמו, באמצעות משרד רואי החשבון חרפ"ק. מוסיף המערער וטוען, כי משיכות כספים שניטלו על-ידו מהחברות, ניטלו לטובת החברות ולצורך תשלום התחייבויות של החברות עצמן, ולכן אין לחייבו לפי כרטיס החו"ז האישי, אלא לזקוף את ההוצאות הללו על חשבון החברות. זאת, להבדיל ממה שהיה נכון לעשות לו הוציא את ההוצאות דנן לצרכיו הפרטיים. לשיטתו של מר דוד בבאי, התנהלות זו הייתה מחויבת, נוכח העובדה כי אחיו סירב לחתום על המחאות שהיו מיועדות למשכורות ולצרכים אחרים של החברה. אך ברור הוא, כי כספים אלו שהוצאו מכיסו האישי של מר בבאי, לא היו בגדר מתנה, אלא בגדר הלוואות.

השני: סך של 3.2 מיליון ₪ שנתבע בגין שכירות או דמי שימוש של החברות בנכסים פרטיים של מר דוד בבאי. לשיטתו, הוא והחברות הינן ישויות נפרדות, ואין כל סיבה להניח כי נתן להן לשהות בחצריו חינם אין-כסף. אמנם, המערער לא גבה כספים מהחברות במשך שנים, אולם הדבר מוסבר על-ידו במצבו הקשה ובכאוס ששרר בחברה. המערער מזכיר, כי מדי כמה שנים, החל משנת 1981, שלח לחברה תזכורות כי היא חבה לו דמי שכירות; אף כי לא מיהר לגבותם במחשבה כי ביום בו ירצה להשתמש בכספים או יזדקק להם, יוכל לקחתם.

נקודת המחלוקת האחרונה, הינה בעניין פיצויי פיטורין. הצדדים אינם חלוקים כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין מר דוד בבאי לחברה, ואף לא על תקופת ההעסקה. הצדדים חלוקים על גובה השכר לפיו יחושב הפיצוי. זאת, נוכח הוראת סעיף 8 לחוק פיצויי פיטורין, אשר קובע כי אם חלה הפחתה בשכר-עובד, כתוצאה ממנה קטן שכרו האחרון, יש לחשב את הפיצוי לפי השכר האחרון ערב ההפחתה.

השאלה הראשונה שמן הראוי להכריע בה, הינה למעשה שאלה של סבירות החלטתם של המנהלים המיוחדים לייחס אמינות למסמכי הנהלת החשבונות שרשמה גב' מימי עמרם, בהיותה "שייכת למחנה אבי בבאי". אכן; נתתי דעתי על העובדה, כי בנסיבות המקרה שרר כאוס ניהולי בחברה, בעיקר ערב היקלעותה לפירוק, והדבר עשוי להשליך על מסמכי הנהלת החשבון, ולמנוע את ראייתם כ"ראה וקדש". מנגד, בוודאי שאין עסקינן במסמכים שהם בגדר ראיה פסולה או חסרת ערך; צודקים המנהלים המיוחדים בכך, שהם רשאים להתחשב בהם ולהשתמש בהם, בעיקר במקום בו הם נראים סדורים יחסית, ולקבוע את רמת המהימנות שלהם לפי שיקול דעתם המעין-שיפוטי. זאת, אף תוך התחשבות בכך שהגב' עמרם נראתה כמי שבחלק מהמקרים דאגה גם לזכות את חשבונו של מר דוד בבאי, ואין רישומיה נראים, על-פניו, חד צדדים לגמרי.בעניין זה, נוכח העובדה כי החברה הייתה שרויה במצב בלתי מסודר בעליל, רישומיה בלתי שלמים, וכל אחד מבעלי המניות טוען לחובות עתק של החברה לזכותו וכנגד בעל המניות האחר, הרי ספק גדול אם היו המנהלים המיוחדים רשאים, אף לו היו רוצים בכך, להתייחס לגרסתו של אחד מהם כ"ראה וקדש" – וודאי במקום בו היא סותרת לכאורה את הנהלת החשבונות של החברה עצמה. מכוח קל וחומר שהדבר נכון, מקום בו רואה החשבון מטעם המערער מסתמך על פריטים שהעביר לו המערער עצמו בדיעבד.

המסקנה היא, כי באורח עקרוני היו המנהלים המיוחדים, בכובעם כמעין ערכאה דיונית אשר באה במגע ישיר עם העובדות והעדים ונדרשת לגבש את דעתה ולהתרשם מהם, זכאים ליחס אמינות, גם אם באורח זהיר, למסמכיה של גב' עמרם, ולהעדיפם על פני המסמכים שנערכו בדיעבד מטעמו של מר דוד בבאי. בעניין זה, קשה עלי הגישה, לפיה יוצא מר דוד בבאי – אף אם בכנות מוחלטת מצידו – מן ההנחה כי הוא הצד הצודק, ומתבסס עליה בכדי להביא לקבלה כמעט

א-פריורית של מסמכים שערך הוא עצמו, והוזנו לרואה חשבון, יהא האחרון ישר והגון כאשר יהא. עניין לנו, במידה רבה, בטיעון מעגלי מטיבו; וצדקו המנהלים המיוחדים כאשר סירבו "לאמור אחריו אמן". זאת ואף זאת; מאותה סיבה עצמה, נכונה היא הגישה שאף במקום בו חלק מהנטילות שנטלו הצדדים מקופת החברה, שימשו בסופו של דבר לתשלומים שהחברה הייתה משלמת במצב דברים רגיל, הרי יש לחייב את בעל המניות בגין מה שרשום שנטל, וביד השנייה לזכותו בגין מה שהוכיח כי הוצא לטובת החברה. לעניין זה, ראה גם האמור בסעיף 32 לתגובת המנהלים המיוחדים, המדבר בעד עצמו.

זאת ואף זאת; צדקו המנהלים המיוחדים, כאשר נתנו משקל לעובדה, כי רישומיה של גב' עמרם לא היו חד-צדדיים, אלא זיכו את המערער בסכומים ניכרים, וגם חייבו לא אחת את אחיו בסכומים שהוא עצמו נטל מהחברה. לא למותר לציין ולהזכיר את טענת המנהלים המיוחדים, כי סירבו להכיר גם בחלק גדול מן ההוצאות להן טען אבי בבאי, בדרך דומה מאד, כי נעשו בסופו של דבר לטובת החברה. שהרי, לפי אותם מסמכים אשר מר דוד בבאי כופר בהם עתה, דווקא אחיו הוא זה המצוי בסופו של דבר ביתרת חובה.

זאת ועוד; חרף מה שטוען המערער בסעיף 18 לכתב הערעור, הרי שספק גדול אם ניתן לפטור אותו מהחבות הבסיסית של ציון פעולות ספציפיות בהן, לשיטתו, התעלמה גב' עמרם ברישומיה מפעולות מוכחות בהן זיכה את החברות. זאת, כאשר תחת זאת, יצא המערער ידי חובתו בטענה כללית וגורפת לפיה "לא הייתה לו גישה" אל מסמכי הנהלת החשבונות, טענה אותה מכחישים המנהלים המיוחדים, וזאת שלא בכדי. קשה שלא לתהות, האם מקרי הוא הדבר, כי לא עלה בידי המערער להביא מובאות למקרה בו ביקש מידע ספציפי מהמנהלים המיוחדים, וסורב בלא סיבה מספקת; והדברים מדברים בעד עצמם.

אכן, זכותו של המערער לסבור, כאילו בפועל היה הוא זכאי ליותר, ואילו אחיו היה צריך לחוב בסכום גבוה בהרבה; אולם בנסיבות המקרה, ונוכח העובדה כי החלופות שהציע מר דוד בבאי היו בעייתיות בהרבה, דומה כי הכרעת המנהלים המיוחדים הינה סבירה, או למצער בבחינת "הרע במיעוטו", בהתחשב במצב הרישומי העגום בו הייתה מצויה החברה; ובוודאי אין בטענה כי גב' עמרם היתה "במחנה אבי בבאי" כדי לפסול את מסמכיה, מקום בו בעלי התפקיד מתרשמים אחרת; יוצא, כי דין טענות אלו נשוא הערעור להדחות.

באורח דומה, ואף ביתר שאת, מן הראוי לדחות את הטענות בדבר הזכאות לדמי השכירות. עניין לנו, וודאי וודאי לפני שנת 2005, ובמידה רבה גם לאחריה, בהתנהלות של המערער שהיא במידה רבה Self dealing. קרי, מר דוד בבאי בכובעו כאדם פרטי, כותב למר דוד בבאי בכובעו כאורגן הראשי של חברה שהוא מחזיק כ-66% ממניותיה. במצב דברים זה, וודאי שאיני יכולה ליחס משקל כלשהו ל"תזכורות" ו"התראות" ששלח מר דוד בבאי לעצמו אודות חוב דמי שכירות, אשר מעולם לא נגבו; בצדק טוענים המנהלים המיוחדים כי מר בבאי בכובעו האחד כתב התראה, ממנה התעלם מר דוד בבאי בכובעו האחר... ודי בכך, בכדי להטיל ספק גדול בתוקף של מכתב כזה ובמשקל שיש ליחס לו כעת, שנים רבות לאחר מעשה. זאת, כאשר החל משנת 1984 לא היה קיים כל הסכם שכירות בין הצדדים.יוצא, כי אי גביית דמי-השכירות, נראית כויתור דה-פקטו של מר דוד בבאי על תשלום, שבמשך מרבית התקופה, וודאי עד שנת 2005, היתה בבחינת "העברה מכיס לכיס". במצב דברים זה, בהם אותה אי-גביה החלה שנים רבות טרם פרץ הסכסוך בין בעלי המניות, הרי שאם שינה טעמו לאחר שהשתנתה צורת האחזקות בחברה (אולם הוא נותר בעל מניות מרכזי), הרי שחלה עליו חובה, משנת 2005 ואילך, לתבוע בריש גלי את המגיע לו. כמו גם במידת הצורך, היה והחברה יצאה משליטתו האפקטיבית, לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים לצורך גביית המגיע לו, או לצורך פינויה – ואף את זאת לא עשה. יוצא, כי צדקו המנהלים המיוחדים בהסתמכותם על העובדה כי במשך 30 שנים, לא נגבו בפועל דמי שכירות כלשהם, מקום בו המערער עצמו פעל בשני כובעים- כבעל הנכס מחד, וכמנהל החברה מאידך; ואין אני מוצאת מקום להתערב בהחלטתם בעניין זה.

משהגענו לכאן, מן הראוי להכריע בנקודת המחלוקת האחרונה, אשר עניינה אורח חישוב פיצויי הפיטורין. איש מהצדדים אינו חולק על העובדה, כי הדין הכללי החל בעניין פיצויי פיטורין, מורה לחשבם לפי שכרו האחרון של העובד. מצב דברים זה הביא לתוצאה אשר קיפחה את המערער, נוכח העובדה כי שכרו נע ונע במהלך השנים, כאשר בשנים טובות יותר, עלה – לעיתים בשיעור ניכר – מעל 100,000 ₪ לחודש, אולם בשנים האחרונות לקיום החברה ירד, עד שהגיע, בשנים 2006-2008, לסך נמוך יחסית (יחסית לשכר הקודם ששולם למערער), של 43,000 ₪ לחודש. על שכר זה התבססו המנהלים המיוחד כ"שכר אחרון" לצורך חישוב פיצויי הפיטורין של המערער, ועל כך הוא קובל, וזאת בהסתמך על תקנה 8 לתקנות השכר, אשר לשונה כהאי לישנא:

"חלה הפחתה בשכרו של העובד, אשר כתוצאה ממנו קטן שכרו האחרון, יראו כשכר אחרון לגבי התקופה שלפני ההפחתה את שכרו של העובד ערב ההפחתה"

אכן, ניתן להבין לליבו של מר דוד בבאי, נוכח התחשיב הנמוך יחסית, עבור מי שבמשך שנים עמד שכרו על למעלה מפי שניים, ולעיתים אף פי שלוש מהאמור לעיל. זאת ועוד; צודק המערער בטענתו כי החוק אינו מאבחן ו"מעניש" אוטומטית את מי ששימש מנהל או בעל מניות של החברה, אך ורק בגין מעמדו ככזה. אלא, שספק גדול אם ישועתו של המערער באה לו דווקא מתקנה 8. זאת, באשר תקנה זו מתייחסת, במפורש, לא לכל הפחתה בשכרו של העובד, אלא להפחתה אשר כתוצאה ממנה קטן שכרו האחרון.אין ספק, כי הסעיף דנן נועד אכן למנוע תמרון פסול מצד מעביד, אשר בכדי לקצץ את פיצויי הפיטורין של עובד, מוריד את שכרו באורח מלאכותי ממש ערב פיטוריו. עם זאת, יתכן כי ניתן להחיל את הסעיף, מכוח לשונו והגיונו, גם על מנהל ובעל מניות חברה המוריד את שכרו, ממש ערב קריסה, בכדי לחסוך בהוצאות החברה. אלא מאי? לעניין זה, אף אם ניתן היה לפרש באורח "ליברלי" יותר, ולהחיל את תקנה 8 לא רק על הפחתה מלאכותית בעליל שבוצעה בחודש האחרון ממש לעבודת עובד, אלא אף מעט – שמא אף חודשים מספר – קודם לכן, אין הדבר מסייע למערער, ובוודאי שאין בו בכדי לתמוך בהצעת החישוב שלו, המחלקת את שכרו ל"תקופות" ועושה ממוצע ביניהם.