אבני נ' מי יבנה בע"מ ואח'

פסק דין

המבקשים עתרו ביום 5.9.11 בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות (להלן: "בקשת האישור") על פי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"). בבקשה נטען כי המשיבות מפרות את הוראת סעיף 9א לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב) תש"ע-2009 (להלן: "כללי התאגידים"). סעיף 9א קובע כי כאשר מקבלת חברה מצרכן הרשאה לחיוב כרטיס חיוב או הרשאה אחרת לצורך התשלומים על פי כללי התאגידים "תודיע החברה לצרכן על זכאותו לפצל את הגבייה כך שכל חיוב יתבצע בשני מועדים שההפרש ביניהם לא יפחת מ-30 ימים בלא כל ריבית או הפרשי הצמדה. בחר הצרכן לעשות כן, יודיע על כך לחברה והיא תפצל את הגבייה כאמור ותחייבו בהתאם". בבקשה עתרו המבקשים למתן צווי עשה, המורים למשיבות להודיע לחברי הקבוצה על זכאותם לפצל את החיובים בגין שירותי מים וביוב לשני מועדים, ולפיצול הגבייה לצרכנים שיבקשו זאת בהתאם להוראת סעיף 9א בכללי התאגידים.

המשיבה 3 הגישה הודעת חדילה מטעמה לפי סעיף 9 בחוק ביום 28.11.11, המשיבה 2 הודיעה על חדילה ביום 4.12.11 והמשיבה 1 הגישה הודעת חדילה מטעמה ביום 6.12.11. המשיבות בהודעותיהן טענו כי שלחו הודעות לצרכנים בדבר זכות הפיצול וכי הן מאפשרות את פיצול הגביה על פי כללי התאגידים. המשיבות והמבקשים טענו לעניין פסיקת גמול ושכר טרחה לפי סעיף 9(ג) בחוק.

בהחלטה מיום 9.1.12 קבעתי כי בקשת האישור הוגשה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהלים. על פי סעיף 5(3) בחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2006 (להלן: "חוק בית משפט לעניינים מינהליים") בית המשפט לעניינים מנהליים ידון ב"תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו -2006". סעיף 5(ב)(2) בחוק קובע: "בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, 'החלטה של רשות' - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים". סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגיות קובע "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה". לענייננו רלבנטי פרט 11 בתוספת השנייה בחוק (להלן: "פרט 11") לפיו ניתן להגיש תובענה ייצוגית "נגד רשות להשבת סכומים שנגבו שלא כדין...". בקשת האישור עניינה מתן צווי עשה כנגד הרשויות. על כן, הוריתי למבקשים להודיע כיצד הם מבקשים להמשיך ולנהל את בקשת האישור.

המבקשים הודיעו כי לדעתם יהא זה נכון, צודק ויעיל בשלב זה של הדיון, להורות על מחיקת בקשת האישור או דחייתה וכן על פסיקת גמול לתובעים המייצגים ושכר טרחה לבא כוח המייצג.

תמצית נימוקי המבקשים לפסיקת גמול ושכר טרחה - לאחר הגשת בקשת האישור הודיעו כל המשיבות על חדילה מהפרת הדין. בכך הגשימה הגשת התובענה את תכלית החוק והתממשו מלוא הסעדים שהתבקשו בתובענה; המבקשים בתגובתם טענו שקיים ספק באשר לתחולת סעיף 9 בחוק במקרה הנדון, אך הפנו לסעיף 22(ג)(1) בחוק המסמיך את בית המשפט לפסוק גמול למבקשים גם אם לא הוכרעה בקשת האישור לטובת חברי הקבוצה; סעיף 22(ג)(1) בחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק גמול למבקשים גם כאשר לא הוכרעה בקשת האישור. מקל וחומר מוסמך בית המשפט לפסוק שכר טרחה במקרה זה שכן סעיף 23(א), בניגוד לסעיף 22(א) רישא, אינו כולל תנאי של הכרעת בקשת האישור לטובת הקבוצה; הסמכות לפסוק גמול לפי סעיף 22(ג) בחוק אינה מסויגת לרשימה סגורה של מקרים וזו קיימת גם כאשר בקשת האישור נדחית מחמת חוסר סמכות עניינית; המשיבות לא חלקו על סמכותו של בית המשפט ואף עתרו לדחיית התובענה עקב חדילה; שתיקת המשיבים עשויה כשלעצמה להקנות סמכות לבית המשפט; ראוי לאמץ את הדרך העקרונית בה נקט בית המשפט בת"מ (חיפה) 29558-05-11 עתאמנה נ' מי חדרה בע"מ, ולסיים את ההתדיינות המשפטית בין הצדדים בפסיקת גמול ושכר טרחה אפילו לא ברור שסעיף 9 בחוק חל (סעיף 22(ג)(1) בחוק לא נזכר בעניין עתאמנה); אין צורך להכריע במקרה זה לעניין תחולת פרט 11; אין צורך להכריע בענייננו לעניין תובענה ייצוגית נגד רשות, שאינה לפי פרט 11; החוק אינו מונע הגשת תובענות ייצוגיות כנגד רשות שהיא גם "עוסק " או "מפגע" וכיוב' שאינה תביעת השבה; המבקשים פירטו בתגובותיהם להודעות החדילה של המשיבות את טיעוניהם לעניין פסיקת גמול ושכר טרחה. לטענתם מדובר בבקשת אישור רצויה שיש לתמרץ הגשתה והתורמת להרתעה. הגשתה הצריכה השקעת מאמץ וכרוכה בסיכון בחיוב בהוצאות. על פי הפסיקה אין חובה ש לפנייה מוקדמת למשיב בטרם הגשת בקשת האישור. הסעדים המבוקשים התממשו ובכך תועלת לחברי הקבוצה וחשיבות ציבורית.

המבקשים עתרו לחייב את המשיבה 1 בגמול בסך 30,000 ש"ח ושכר טרחה בסך 90,000 ש"ח בצירוף מע"מ, את המשיבה 2 (הגדולה מבין המשיבות) בגמול בסך 40,000 ש"ח ושכר טרחה בסך 120,000 ש"ח בצירוף מע"מ ואת המשיבה 3 בגמול בסך 17,500 ש"ח ושכר טרחה בסך 70,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

כל המשיבות הודיעו על חדילה מגביה. בהודעותיהן לא חלקו המשיבות על סמכותו העניינית של בית המשפט ולא טענו להיעדר עילה.

לאחר הערת בית המשפט טענו המשיבות 3-1 (טענות שהוגשו בנפרד אך דומות בעיקרן) - המשיבות הן "רשות" ולבית משפט לעניינים מינהליים הסמכות העניינית לדון בבקשת אישור כנגדן. עם זאת, היה על בית המשפט לדחות את בקשת האישור מחמת העדר עילה שכן העילה היחידה על פי החוק להגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות היא תובענה על פי פרט 11. זו אינה עילתה של בקשת האישור שבנדון; המשיבות בחרו שלא לנהל את ההליך עד תומו ועד דחייתו מחמת היעדר עילה ועל כן מטעמים ציבוריים ומטעמי יעילות הגישו את הודעת החדילה על מנת להביא לסיום מהיר של ההליך, למרות טענות לחוסר סמכותו של בית המשפט; המבקשים מנסים לראות במשיבה שהיא "רשות" גם כ"עוסק" וזאת רק בסיפא להודעתם; בפסיקת גמול ושכר טרחה יש להביא במסגרת השיקולים את העובדה שדין בקשת האישור להידחות מחמת היעדר עילה מלכתחילה ומחמת היעדר עילה לגופו של עניין. אין לעודד הגשת תביעות סרק; פסיקת גמול ושכר טרחה הם סמכות שברשות; מדובר בהליך קצר, פשוט ודל בעלויות נוכח החלטת המשיבות להגיש הודעות חדילה תחת ניהול את ההליך; ההליך נטול סיכון אמיתי; ככל שייפסקו גמול ושכר טרחה עליהם להיות פרופורציונאליים לנזק הזניח שנגרם ולתועלת השולית הזעומה וזאת בנוסף לכך שלא נדרשו מאמץ או סיכון מיוחדים מהתובע המייצג; במקרים של חדילה, נפסקו סכומים מינימאליים של גמול ושכר טרחה; התביעה לא קידמה הרתעה, יעילות והוגנות ובוודאי שאינה תורמת להכוונת משאבים להגשת תובענות ייצוגיות בעלות תועלת ציבורית גדולה; המבקשים לא הקדימו לתובענה פנייה למשיבות; יש להתחשב בכך שקופת המשיבות עלולה לספוג פגיעה כלכלית אם ייפסקו סכומים גבוהים מכספי הציבור; המבקשים נקבו בסכומים ערטילאיים מבלי לתמוך אותם בתחשיב כספי כלשהו; על פי תחשיב שהציגה המשיבה 3 הנזק לחברי הקבוצה מסתכם לכל היותר ב-3,833 ש"ח בלבד. המשיבה 3 טוענת שלכל היותר, יש לפסוק גמול ושכר טרחה למבקש 3 ובא כוחו בסכום כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

משנתקבלו תגובות כל המשיבות, הגישו המבקשים ביום 29.1.12 הבהרה לפיה, ככל שבית המשפט לא יפסוק גמול ושכר טרחה, מתבקש בית המשפט להעביר את ההליך לבית משפט השלום מכוח הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 על מנת שייקבעו הוא את הגמול על יסוד כתבי הטענות שהגישו הצדדים. המבקשים מציינים כי הם עומדים על כך שתובענה ייצוגית כנגד רשות אינה מוגבלת לפרט 11 בתוספת השנייה בחוק.

דיון

התובענה הייצוגית שלפניי הוגשה לבית משפט זה, כבית משפט לעניינים מנהליים. אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבות הן "רשות" כהגדרתה בסעיף 2 בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. סעיף 5(3) בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

...

(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);".

התוספת השלישית בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים מונה בפרט 2:

"תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006".

סעיף 5(ב)(2) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:

"בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, 'החלטה של רשות' - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים".

מכאן, שבית משפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתובענות ייצוגיות המוגשות כנגד רשות, שעילתן "החלטה של רשות" ושהסעדים המבוקשים הם פיצויים או השבה. בענייננו, הסעדים שהתבקשו בתובענה הייצוגית הם סעדים הצהרתיים ולא פיצויים או השבה. על כן לכאורה אין לפנינו תובענה שיכולה להיות מוגשת על פי הוראת סעיף 5(ב)(3) בחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.