החלטה
(בש"א 2372/09)
בפני בקשתו של הנתבע לביטול פסק הדין אשר ניתן בהעדר התייצבות לדיון, ביום 18.10.09.
המדובר בתביעה בסדר דין מהיר לפינוי מושכר, אשר הוגשה עוד ביום 30.4.09. התובע הוא בעל הנכס והנתבע שכר את המושכר על פי הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 2.7.07.
לטענת התובע בכתב התביעה, תקופת ההסכם הסתיימה ביום 31.3.09 והנתבע לא עמד בתנאים הנדרשים לצורך מימוש אופציה להארכת תקופת ההסכם. עוד טען התובע בתביעתו, כי הנתבע הפר ההסכם באי תשלום דמי השכירות.
הנתבע טען בכתב ההגנה, כי לאחרונה הוא חלה במחלה קשה והתובע מנצל מצבו זה, על מנת לסלקו מהנכס. עוד נטען, כי הנתבע שילם לתובע את מלוא דמי השכירות.
בדיון שנערך בפניי ביום 13.9.09 נשמעה עדותם של שני בעלי הדין, ואלו נחקרו ארוכות על האמור בתצהירים מטעמם. למעשה, עיקר הדיון בתיק הסתיים, ונותרה רק שמיעת עדותה של אשת הנתבע וכן עד נוסף שתצהירו הוגש מטעם הנתבע.
בתום הדיון קבעתי, כי מועד להמשך ההוכחות ייקבע ויישלח לצדדים. הואיל ומדובר בתביעה לפינוי מושכר שיש לדון בה במהירות, הרי שברור היה לצדדים, כי מועד הדיון ייקבע בתוך פרק זמן קצר. לפיכך, מספר ימים לאחר הדיון שנערך, ביום 16.9.09 אכן ניתנה החלטה לפיה נקבע דיון נוסף וזאת ליום 18.10.09.
ההחלטה האמורה נשלחה לב"כ הצדדים על ידי המזכירות באמצעות הפקס, כעולה מהאישור המוטבע על גבי ההחלטה. לטענת ב"כ הנתבע, הוא לא קיבל את ההחלטה האמורה. בטענה זו אין כדי להעלות או להוריד ועל כן לא אקבע מסמרות לגבי המצאת ההחלטה לידי ב"כ הנתבע. כל זאת לנוכח העובדה כי היה בידי ב"כ הנתבע לברר בעצמו את המועד שנקבע. לצורך זה, עמד לרשותו של ב"כ הנתבע פרק זמן ארוך, החל מיום 13.9.09 ועד ליום 18.10.09 על מנת לוודא מהו מועד הדיון. כאמור, כאשר מדובר בתביעה הנדונה בהליך מהיר, אין הנתבע רשאי להתעלם מההליך המשפטי, ולהימנע מבירור כלשהו ביחס להמשך קיומו. בהקשר זה יש לציין, כי רק ביום 22.11.2009, פנה ב"כ הנתבע בבקשה לביטול פסק הדין.
לא זו אף זו. מהבקשה עולה, כי הודעה על מועד הדיון נמסרה גם לאשתו של הנתבע. אולם זו, טעתה בתאריך הדיון. טעות זו, אינה מהווה נימוק מוצדק לאי התייצבות גורם כלשהו מטעם הנתבע לדיון שנערך, כאשר מסתבר כי עצם קיומו של דיון שנקבע, היתה ידועה, ולא הוגשה מטעם הנתבע, אשתו או בא כוחו, בקשה לשינוי המועד.
ב"כ הנתבע מציין, כי באותם מועדים היה הנתבע מאושפז בבית חולים. אולם, עם כל הצער על מצבו הרפואי של הנתבע, הרי שנוכחותו של הנתבע לא נדרשה בדיון, שהרי כאמור הדיון הסתיים למעשה, עדותו כבר ניתנה, ונותרו שני תצהירים קצרים של עדים שצריכים היו לתת עדותם. אין לשכוח, כי אל מול זכויותיו של הנתבע עומדות זכויותיו של התובע, ובמקרה זה כבר ברור, מתוך הראיות שהובאו, כי הנתבע אכן הפר את הסכם השכירות ואינו משלם את דמי השכירות השוטפים. לפיכך, אין טעם בביטול פסק הדין, שעה שהתובע אכן זכאי לקבלת סעד הפינוי המבוקש על ידו.
בהקשר זה יצוין, כי הנתבע עצמו הודה בעדותו מיום 13.9.09 כי לפחות ארבעה חודשים קודם לכך הוא לא שילם לתובע את דמי השכירות. בעדותו בהליך בתיק בש"א 1458/09 (בקשה למתן רשות להתגונן) שניתנה ביום 10.12.09 הודה הנתבע, כי מחודש אפריל 2009 הוא אינו משלם את דמי השכירות. כאמור, התובע טוען, והראיות אכן תומכות בטענה זו, כי מדובר באי תשלום של דמי שכירות בהיקפים משמעותיים ולתקופות ארוכות הרבה יותר. ממילא, אין מחלוקת, כי לפחות לגבי התקופה שמחודש אפריל 2009 ועד היום, לא שולמו דמי השכירות.
ליבי עם הנתבע, כאשר ניתן להבין כי בשל מחלתו הקשה, נפגעה יכולתו להפעיל את העסק הפועל במושכר, ועל רקע זה, ככל הנראה, נקלע למצב כלכלי אשר הוביל לאי תשלום דמי השכירות. נסיבותיו של הנתבע, אינן מאפשרות לבית המשפט להתעלם מעמידתו של התובע על זכותו, כבעל הנכס, לקבל את דמי השכירות המגיעים לו. התובע הבהיר בעדותו, כי ניסה להתחשב במצבו של הנתבע, אך לא יכול היה להמשיך בכך לאורך זמן ועל כן, בלית ברירה, כאשר לדבריו "הגיעו מים עד נפש", נאלץ לנקוט בהליך המשפטי.
נסיבותיו של הנתבע, אינן יכולות לשנות את המסקנה המתחייבת, כי התובע זכאי לעמוד על זכותו לסיום השכירות, בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבע. אין בידי בית המשפט לכפות על התובע לאפשר לנתבע להמשיך ולהחזיק בנכס מבלי לקבל את דמי השכירות.
לפיכך, אין מנוס אלא לקבוע כי התובע זכאי לקבלת הסעד המבוקש על ידו בתביעתו, ועל כן, במכלול השיקולים, גם אין מנוס אלא לדחות את הבקשה.
על רקע האמור לעיל, לא יהיה זה ראוי לחייב הנתבע בהוצאות ועל כן הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ט שבט תש"ע, 03 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.