פסק דין
לפניי ערעור שהגישו המערערים – הזוכים, על החלטת כב' רשם ההוצל"פ אמיר צ'כנוביץ מיום 10.1.10, לפיה נעתר לבקשת המשיבים – החייבים, לסגירת תיק ההוצל"פ מהנימוקים שפורטו בבקשה שהגישו המשיבים לסגירת תיק ההוצל"פ בטענת "פרעתי".
אקדים ואציין כי הנימוק המרכזי שעמד בבסיס בקשתם של המשיבים לסגירת התיק הינו כי תיק ההוצל"פ נפתח על ידי המערערים לביצועו של פסק הבורר שלא כדין, שכן זה נפתח על סמך סעיף בודד שקבע מתווה אופרטיבי בסוגיה אחת ומסוימת, במנותק ובהתעלם מכלל הוראותיו של פסק הבורר בדבר המתווה להתחשבנות הכוללת שבין הצדדים. לטענת המשיבים פסק הבורר אינו סופי והינו טעון השלמות ולפיכך אין לאפשר למערערים לפתוח תיק הוצל"פ תוך נטילה ב"פינצטה" של סעיף אחד מבודד (סעיף 12.8(ב)) מתוך הפסק, תוך התעלמות מיתר כל חלקיו של פסק הבורר.
בהתאם להחלטתי מיום 14.3.10, הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב.
לטענת המערערים שגה הרשם הנכבד עת שהורה על סגירת תיק ההוצל"פ, תוך כך שקיבל את נימוקי המשיבים לסגירת התיק. עיקר ערעורם של המערערים מושתת על הנימוקים הבאים:
המשיבים מושתקים ומנועים מלטעון עתה טענה הפוכה וסותרת לטענה שהעלו בפני הרשם הנכבד וכן בפני בית המשפט במסגרת ע"א 2641/08, לפיה פסק הבורר מכיל חיובים כספיים אופרטיביים, ביחס לשני הצדדים לבוררות, וכי המשיבים באמצעות המשיב 1, זכאים לקזז כנגד חובם למערערים חוב דמיוני של צד שלישי כלפי המשיב 1.
קיומו של השתק פלוגתא בין הצדדים בדבר היותו של החיוב המופיע בס"ק 12.8(ב) לפסק הבורר בגדר חיוב מגובש ואכיף, אשר הינו בר אכיפה במסגרת של הוצאה לפועל, לאור פסק הדין שניתן בע"א 2641/08, ואשר הינו פסק דין חלוט.
היעדר כל זיקה משפטית בין החיוב הכספי המגובש והנפרד של המשיבים למערערים , אשר קבע הבורר בס"ק 12.8(ב) לפסק הבורר, בקשר עם פעילותה של המשיבה 3, לבין מנגנון ברירת המחדל שצויין בסעיף 13.6 לפסק הבורר, אשר דן בפרשה נפרדת שעניינה פירוק השיתוף בין חברת אבניאל דיקשטיין ובניו בע"מ לבין חלק מהמשיבים במקרקעין עליהם פעל בי"ח אשר היה אמור להיות בבעלות משותפת של אבניאל דיקשטיין ובניו בע"מ והמשיב 1.
לאחר שעיינתי בכתבי טענות שלפניי ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות.
עיון בכתב הבורר עצמו, כמו גם בהחלטות שיפוטיות שניתנו בערכאות השונות בעניין פסק הבורר, מביאים לכלל מסקנה כי אין ממש בטענות המערערים.
אין בידי לקבל טענתם של המערערים לפיה, יש לקרוא החיוב שנפסק בס"ק 12.8(ב), לפסק הבורר במנותק מהמתווה להתחשבנות הכוללת, כפי שזה נקבע בפסק הבורר.
בסעיף 2.1 לפסק הבורר צוין במפורש ובניגוד לטענות המערערים כעת, כי: "כתב הטענות שהוגש ע"י התובעים מציין כי הוא למעשה "כתב תביעה מאוחד", אשר יכלול במסגרתו את כל הטענות נגד פולק, כפי שהועלו בהליכים משפטיים שכבר נפתחו נגדו". במסגרת ס"ק 2 מפרט הבורר התביעות כפי שפורטו על ידי התובעים (המערערים שלפניי), כאשר בין היתר בסעיף 2.5 , מפורטת תביעה שהינה נשוא החיוב הכספי לביצועו נפתח תיק ההוצל"פ נשוא הערעור.
בנוסף, ראה סעיף 12.8 וכן סעיף 12.9 לפסק הבורר, מהם ניתן ללמוד כי אין ממש בטענת המערערים ל "ניתוק" הנטען בין קביעת הבורר בסעיף 10.9.9 לבין קביעותיו בחלקיו האחרים של הפסק.
דומני כי אין חולק כי פסק הבורר אינו סופי וטעון השלמה:
כך מלמדות הוראות סעיפים 13.5 ו-13.6 לפסק , כמו גם סעיף 15 שם מציין הבורר במפורש:
"הנה כי כן תם, כאשר השלב הסופי טרם נשלם.
אני מקווה כי הצדדים ישכילו לעמוד על היתרונות שבהצעתי ולא ינקטו בקו של יקוב הדין את ההר, אך גם אם זו לא תתקבל, כי אז יסתיים הסכסוך בדרך אשר התוויתי בסעיף 13.6 לעיל. בעודי חדור תקווה כי הצעתי תתקבל, לא פירטתי את המנגנון החלופי למקרה של יישום ההסדר החלופי, ואעשה זאת כאשר וככל שהדבר יידרש.
מסיבה זו, פסק הבורר הזה איננו פסק סופי במובן זה שהוא טעון השלמות בהוראות ביצוע לפי העניין".
בפסק דינו של כב' השופט נ.ישעיה אשר אישר את פסק הבורר (ה"פ 371/06,ה"פ 440/06), ישנה התייחסות לעובדה כי פסק הבורר אינו סופי, שם צויין:
"זאת ועוד: כפי שציין הבורר עצמו, הפסק אינו סופי והוא טעון השלמות והוראות ביצוע למקרה שהצדדים לא יקבלו את הצעתו לעריכת החשבונות (אותה העלה על הכתב במסגרת הפסק), המסובכת והמורכבת כשלעצמה, בין הצדדים (ראה סעיף 15 לפסק הבורר).