אבן נ' גני נעמן בע"מ ואח'

פסק דין

התובע הינו בעל מניות ומנהלה של חברה, אשר התקשרה בחוזה לשכירת מקרקעין עם נתבעת מס' 1 (להלן: "גני נעמן") באמצעות הנתבעים האחרים. התובע ערב להתחייבויותיה של החברה כלפי גני נעמן. לטענת התובע, התקשרה החברה בחוזה עם גני נעמן בעקבות הטעיה מצידם של הנתבעים, אשר הקנתה לחברה זכות לבטל את החוזה. בנוסף הופר החוזה, והפרה זו הובילה להתמוטטותה של החברה. התובע היה ערב לחובות החברה בחשבונה בבנק הפועלים בע"מ. כתוצאה מהתמוטטות החברה נגרמו לתובע נזקים, שבגינם עותר הוא לפיצוי בתביעה זו.

הרקע העובדתי

התובע היה בעל המניות בחברת בון הום בע"מ (להלן: "בון הום") ומנהלה של החברה עד שנת 2006.

ביום 20.6.04 נכרת בין בום הום לבין גני נעמן חוזה שכירות, שעל פיו השכירה גני נעמן לבון הום נכס מקרקעין באזור התעשיה עכו דרום (להלן: "החוזה" ו"המושכר") למשך שנתיים, החל מיום 1.7.04 עד יום 30.6.06. על החוזה חתמו בשם גני נעמן נתבע 2 ואירנה פישר ז"ל.

בסעיף 8 לחוזה נכתב כי זכות הבעלות או החכירה במושכר הינה של ארבעה אנשים: נתבע 2, נתבעת 3, אירנה פישר ז"ל וחנה אליזבטה פישר, אשר אינה צד בהליך זה.

עובר לחתימת החוזה נוהל בין הצדדים משא ומתן. מטעם גני נעמן נוהל המשא ומתן על ידי נתבע 4 (להלן: "פינק"). במהלך המשא ומתן הוחלפו בין הצדדים טיוטות והערות, עד שבסופו של דבר נחתם החוזה, שאותו ערך עו"ד פלק, ב"כ הנתבעים בהליך זה, במשרדו של עו"ד פלק.

בחודש פברואר 2005 חדלה בון הום מלשלם את דמי השכירות עבור המושכר על פי החוזה.

גני נעמן הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום דמי השכירות המגיעים לה לפי החוזה נגד בון הום ונגד התובע (ת.א. 17990/07) (להלן: "התביעה לדמי שכירות"). נגד בון הום ניתן פסק דין. לתובע ניתנה על ידי כב' הרשמת ספרא – ברנע רשות להתגונן מפני התביעה, ואולם ערעור שהגישה גני נעמן על ההחלטה התקבל בחלקו על ידי כב' השופט חדיד, באופן שהרשות להתגונן שניתנה צומצמה (ע"ר (שלום חיפה) 20553-09-09) (להלן: "החלטת השופט חדיד").

טרם ניתן פסק דין בתביעת גני נעמן נגד התובע.

טענות הצדדים

התובע טוען, כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה הוטעה על ידי הנתבעים, הטעיה שהקנתה לבון הום זכות לבטל את החוזה. עוד טוען התובע, כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרה יסודית. התנהלותם של הנתבעים הובילה לקריסתה של בון הום, ולנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מכך.

לטענת התובע נזקו הינו הסכום שאותו הוא משלם בתשלומים לבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") בשל ערבותו לחובותיה של בון הום לבנק, חוב שנוצר בעקבות השקעותיה של בון הום במושכר. לחילופין נזקו הינו הסכומים ששולמו לנתבעים כדמי שכירות והסכום אותו תובעת גני נעמן בתביעה לדמי שכירות.

מנגד טוענים הנתבעים, כי לתובע אין עילת תביעה נגדם, וכי אין יריבות בין התובע לבינם. הנתבעים מכחישים את טענות התובע, כי הוטעה במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה, כי החוזה הופר, וכי יש קשר בין שכירת המושכר לבין התמוטטותה הכלכלית של בון הום. הנתבעים אף מכחישים את נזקיו של התובע.

בנוסף טוענים הנתבעים, כי לגבי חלק מטענותיו של התובע מתקיים השתק פלוגתא לאור החלטת השופט חדיד.

דיון והכרעה

כבר בפתח הדברים אציין, כי דין התביעה להידחות מחמת היעדר עילה. התובע מבסס את טענתו בדבר זכותו לפיצוי בגין נזקיו על הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). דא עקא כי הזכות לתרופות לפי חוק התרופות נתונה ל"נפגע", המוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מי שזכאי לקיום החוזה שהופר". בענייננו, אף בהנחה שהופר החוזה, ה"נפגע" הינה חברת בון הום בע"מ, שהינה אישיות משפטית נפרדת, ולא התובע.

טענתו של התובע הינה, כי הוא זכאי לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה בין גני נעמן לבון הום, שהובילה לקריסתה של בון הום ולכך שמכוח ערבותו כלפי הבנק לחובותיה של בון הום משלם התובע לבנק חובות אלה בתשלומים, בהתאם לסיכום בינו לבין הבנק. לא מצאתי כל בסיס שבדין לחייב צד שמפר חוזה לפצות אדם שאינו צד לחוזה, אלא ערב לחובותיו בבנק של הצד הנפגע מן ההפרה, בגין נזקיו. אדם כזה אינו זכאי לתרופות לפי דיני החוזים, והתובע לא הציג לפניי כל בסיס אחר בדין המקים לו זכות לפיצוי.

מטעם זה דין התביעה להידחות, אף אילו היה התובע מוכיח כי החוזה עם בון הום הופר, וכי ההפרה היא שהובילה לקריסתה הכלכלית של בון הום.

התובע טוען לחילופין, כי מן הדין לחייב את בון הום לפצותו בגין דמי השכירות ששולמו לנתבעים, ובגין דמי השכירות שתובעת גני נעמן בתביעה לדמי שכירות. דא עקא כי התובע לא הביא כל ראיה כי הוא שילם את דמי השכירות ששולמו, ולא בון הום. לגבי דמי השכירות שתובעת גני נעמן, הרי שאין חולק כי אלה לא שולמו, ובוודאי שאין התובע זכאי לפיצוי עבור סכומים שלא שילם. אם סבור התובע, כי אין לחייבו בתשלום דמי השכירות שלא שולמו, היה עליו להעלות טענותיו במסגרת הגנתו בתביעה לתשלום דמי השכירות, ולא באמצעות הגשת תביעה נפרדת.