אבן-טוב נ' משטרת ישראל, מדינת ישראל

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש על סך 366,536 ₪.

ייאמר כבר עתה – מדובר בתביעת סרק שגרמה להוצאות התדיינות, ניהול הליך ואובדן זמן רב ויקר לכל הגורמים בהליך.

מתחילת המשפט יוצג התובע על ידי עו"ד אך לבקשתו, שוחררעובר לדיון ההוכחות היום מהייצוג והתובע ייצג את עצמו.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

על התובע

התובע מודה כי הינו מהמר כפייתי וחסר אמצעים [עמ' 5 לפרוט', ש' 19 ואילך] וכי ריצה עונשי מאסר בארץ ובחו"ל מספר פעמים [שם, עמ' 6, ש' 12 ואילך].

מגיליון הרישום הפלילי שלו [נ/4] עולה בין השאר כי בשנת 1987 הורשע בעבירה של סחיטה באיומים.

על רימוני העשן או "הנרות" או "המצופים"

ביום 16.1.97 הגיש התובע לרשם הפטנטים בישראל בקשה לרישום פטנט על "אזעקת עשן צבעוני לאיתור רכב גנוב ואנשים במצוקה". גורלה של הבקשה אינו ידוע אך בכל מקרה, התובע מסכים כי לא ניתן עד כה אישור לפטנט. [בהערת שוליים אציין כי התובע לא הוכיח כי המציא "פטנט" כהגדרתו החוקית, אלא כי התכוון לכל היותר להשתמש בפטנט קיים לשימושים אחרים מהשימושים המוכרים].

ביום 26.10.97 או בסמוך לכך, ייבא התובע ארצה מיצרן גרמני בשם COMET, באמצעות ימית סחר בע"מ [להלן – "היצרן" וה - "היבואן"] 1,000 רימוני עשן תמורת 77,070 ₪ [נספח ג' לתצהירו ת/1]. היבואן המציא לתובע מסמכי רישוי, ביניהם אישור הממונה על כלי שיט קטנים במשרד התחבורה, מופנה למשרד התמ"ת. באישור זה נכתב בין השאר כי הרימונים עומדים בתקן הארגון הבינלאומי .SOLAS. תאריך התפוגה של השימוש ברימונים הוא בחלוף 3 שנים, קרי, בשנת 2000 [נספח ב' 8 לתצהיר התובע ת/1, עמ' 9, ש' 21]. התובע לא ניסה מעולם, ככל שקיימת אפשרות כזו, להאריך את תוקף השימוש.

ומהם רימונים אלו? מדובר במיכלים המכילים תערובת של: חומר הצתה, אבק שריפה שחור ותערובת עשן. במקור, נועדו הם לפליטת עשן לצורכי איתור, בעיקר בים ובהתאם, הם מופעלים ממצוף הצף בים. על כן מכונים הם לעיתים "מצוף עשן". הרימונים פולטים בעת הפעלתם עשן כתום או צבעוני.

מבחינה כימית, מרכיבי התערובת כוללים בריום ניטרט, אשלגן כלורט ואשלגן פרכלורט. משקלו של חומר הנפץ במכלול זה, ועל פי פרסומי היצרן הוא 325 גרם.

אין חולק כי מדובר בחומרים העונים להגדרת חומרי נפץ בחוק חומרי נפץ התשי"ד – 1954 ובאכרזת חומרי נפץ [חומרי נפץ מאושרים] התשנ"ט – 1999 [להלן – "חוק חומרי נפץ"].

עוד אין חולק כי כמות חומר הנפץ שברימונים אינה מסוכנת כשלעצמה, אלא הסכנה היא משאיפת עשן כאשר הם מופעלים בכמות גדולה ו / או במקומות סגורים, בין על ידי ילדים ובין על ידי מבוגרים ובפרט כשמגיעים הם "לידיים לא נכונות", שכן הם מופעלים באמצעות נפץ חשמלי [התבטאויות התובע בחקירתו במשטרה [נספח כו' לתצהיר החוקר רותם, להלן – "רותם", נ/10, קטעים מסומנים]. כמו כן קיימת סכנה אם ישנו אותם מנרות עשן ל"שימוש אחר" וכאשר "יש כוונה פלילית" [תשובת התובע לשאלה 31 בשאלון מאת הנתבעת, נ/5 ו – נ/6].

ניסיונות התובע למכור את הרימונים

ובכן, התובע ייבא רימונים אלו וניסה במהלך השנים למוכרם לאחרים אך בכך כשל: לדבריו ניסה לעניין בין היתר רשויות אבטחה ואכיפת חוק, בין השאר לשם הגנה על נהגי מוניות ויישובים החשופים לחדירות מפגעים, ללא הועיל. בינתיים, פג תוקף השימוש ברימונים לפי הוראות היצרן. התובע המשיך לאחסן את הרימונים במחסן בבעלות מר יעקב שטרן, בקרית אריה שבפתח תקווה [להלן – "המחסן"].

והנה, בשנת 2005, כ – 8 שנים לאחר ייבוא הרימונים וכ – 5 שנים לאחר תפוגת תוקפם, לקראת המועד המיועד ל"התנתקות" מחבל עזה, עלה בדעתו של התובע לנסות לשווק את הרימונים למפגינים ולמוחים נגד ההתנתקות ולשימוש בהפגנותיהם. אותה עת היה התובע נתון ללחץ כספי, פיגר לדבריו שלו, בתשלום עבור מספר חודשי שכירות של המחסן וראה במכירת הרימונים "אופציה שאוכל להרוויח כסף" [עמ' 11, ש' 6 – 10].

לדבריו פנה אליו באותה עת מכר בשם ד"ר טל אורבך, הציע לו קונה עבור "כל הסטוק" אך תחילה ביקש דוגמאות של הרימונים. לדברי התובע מסר לד"ר אורבך 18 רימונים תמורת 200$. יודגש כאן כי מדובר בגרסת תובע בלבד ונוכח החזית בין הצדדים שלפניי, אינני נדרשת לקבוע על בסיסה ממצאים, ודאי אינני מוסמכת לקבוע כאלו בחזיתות בין צדדים אחרים.

החיפוש והתפיסה