אבן זהב - אחזקות וניהול בע"מ נ' תמנע מוליכים בע"מ

פסק דין

תובענה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

רקע

התובעת הינה בעלת הזכויות במבנה באזור התעשיה תרדיון, המצוי על המקרקעין הידועים כחלקה 204 בגוש 19278.

ביום 1.8.07 נחתם בין התובעת לבין הנתבעת חוזה שכירות בלתי מוגנת לפיו שכרה הנתבעת מהתובעת שטח של כ- 500 מ"ר בקומת הקרקע של המבנה האמור (להלן: "חוזה השכירות", "המושכר").

בהתאם לחוזה השכירות, תקופת השכירות אמורה היתה להיות בת 36 חודשים, החל מיום 1.9.07 ועד ליום 1.9.10. בנוסף, נקבע כי ניתנה לנתבעת רשות להארכת תקופת השכירות בשתי תקופות שכירות נוספות בנות 12 חודשים כל אחת. תקופת השכירות הכוללת המירבית, בהנחה ותממושנה שתי האופציות הנ"ל, אמורה אפוא להיות בת חמש שנים.

אין מחלוקת כי בפועל החלה תקופת השכירות ביום 1.11.07 וכי בפועל שכרה הנתבעת מן התובעת את המושכר גם למשך שתי תקופות השכירות הנוספות, ובסך הכל למשך חמש שנים.

אין מחלוקת כי חוזה השכירות קובע הוראה מפורשת (בסעיף 16.3) ולפיה כל שינוי בהוראות החוזה או תוספת להן יהיו תקפים רק אם ייערכו בכתב וייחתמו על ידי הצדדים.

תמצית הטענות בתביעה

לטענת התובעת, תקופת השכירות הנוספת השניה הסתיימה ביום 1.11.12, ובכך הסתיימה גם מלוא תקופת השכירות הנקובה בחוזה השכירות. משכך, הרי שלנתבעת אין זכות להמשיך ולהישאר במושכר.

לטענת התובעת, על פי הוראות חוזה השכירות, מיד עם תום תקופת השכירות היה על הנתבעת לפנות את המושכר, אי-פינוי המושכר במועד מהווה הפרה יסודית של חוזה השכירות, ומזכה את התובעת, בין השאר, בסעדים הקבועים בחוזה השכירות.

לטענת התובעת, הנתבעת פנתה אליה וביקשה ממנה לערוך הסכם שכירות חדש בין הצדדים, אך התובעת הבהירה לה כי הסכם השכירות החדש הסתיים וכי עליה לפנות את המושכר.

לטענת התובעת, סירובה נבע בראש ובראשונה מהיותה של הנתבעת שוכרת בעייתית, אשר מפרה את התחייבויותיה החוזיות, ובין השאר אינה משלמת תשלומים במועד, לא לתובעת ולא למנהלת פארק התעשיה. בנוסף, הדבר גם עלה בקנה אחד עם החלטתה העקרונית של התובעת להעדיף השכרת שטח גדול לשוכר אחד על פני השכרת שטחים קטנים יותר לשוכרים רבים.

תמצית הטענות בכתב ההגנה

הנתבעת העלתה טענות שונות, אך הגנתה מפני תביעת הפינוי מבוססת היתה על טענה לפיה תקופת השכירות הוארכה בהסכמה.

לטענת הנתבעת, בחודש מרץ 2012 נערכה פגישה בין מנהל התובעת למנהל הנתבעת. באותה פגישה דובר על המשך השכירות של הנתבעת במושכר לתקופה נוספת. לטענת הנתבעת, באותה פגישה "סוכם בין התובעת לנתבעת כי הנתבעת תמשיך להחזיק במושכר לתקופה ככל שתחפוץ הנתבעת", כאשר על פי דרישת התובעת הוסכם כי דמי השכירות יועלו בשיעור של 10% לתקופה של 36 חודשים, ולאחר מכן יסוכם מחדש מה תהא התוספת (סעיף 46 לתצהיר מנהל הנתבעת).

לטענת הנתבעת, מאחר והסכמה זו היתה מקובלת הן על התובעת והן על הנתבעת, לא מצאו הן לנכון להעלותה על הכתב (סעיף 47 לתצהיר מנהל הנתבעת).

לטענת הנתבעת, הארכת הסכם השכירות נתמכת בכך שהתובעת קיבלה מן הנתבעת סדרת שיקים מעותדים בסך 7,134 ₪ לכל אחד מן החודשים בשנת 2013, בעבור דמי השכירות לשנת 2013.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת הראיות, עיון במסמכים שהוגשו ובחינת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין טענת הנתבעת בדבר הארכת הסכם השכירות להידחות, ומשכך, הרי שתמה תקופת השכירות ודין התובענה להתקבל. להלן אפרט את הטעמים עליה מבוססת מסקנתי זו.