אבלס נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

זה הוא ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ניידות) מיום 5.9.2011 אשר קבעה כי הממצאים הרפואיים אשר נמצאו במערערת אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת בהסכם הניידות.

ישיבה מקדמית בערעור, בפני הרשם אבו קאעוד, נשמעה ביום 9.2.2012 ובמהלכה ביקשה המערערת שהות לחזור ולבחון את עמדתה בו. בהודעה מיום 29.2.2012 הודיעה המערערת כי החליטה לעמוד על הערעור. בהודעה משלימה מיום 5.3.2012, ביקשה כי פסק הדין בערעור יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק. המשיב הודיע כי אינו מתנגד לכך והשלים טיעוניו בכתב.

העובדות הצריכות לעניין הן אלה:

[א] ועדה מדרג ראשון התכנסה ביום 4.7.2011 ולאחר שבדקה את המערערת קבעה כך: "בת 57 לאחר שבר פלפונד טיביאלי משמאל ואשר מצבה איננו ניתן לישום במסגרת רשימת הליקויים בניידות. הועדה קראה מכתבו של ד"ר חורי על גבי ההפניה ולא נמצא בועדה קשיון בקרסול". נטעים כי עיון במכתבו של ד"ר חורי, הרופא המטפל, מלמד כי לשיטתו הסעיף המתאים ליישום בעניינה של המערערת הוא סעיף מותאם.

[ב] על החלטת הוועדה מדרג ראשון עררה המערערת. או אז התכנסה, ביום 5.9.2011, ועדת העררים ולאחר שבדקה אף היא את המערערת קבעה כי הנה סובלת משבר בקרסול שמאל – שבר פילון. במסקנת דבריה קבעה: "שבר בקרסול שמאל עם הגבלה בתנועות. מגבלה חד צדדית". בהמשך סימנו חברי הוועדה בטופס ההחלטה כי המוגבלות ממנה סובלת המערערת אינה נכללת ברשימת הליקויים. על החלטה זו הערעור שבפני.

טענות הצדדים

לטענת המערערת מוגבלותה בעקבות שבר הפיל שעברה קשה ורצינית. על פי חוות דעתו של הרופא המטפל, ד"ר חורי, אין צפי לשיפור עתידי במצבה. אף על פי כן, מצאה ועדת העררים לקבוע כי המוגבלות ממנה היא סובלת אינה נכללת ברשימת הליקויים והנמקתה לקביעה זו היא תמציתית ביותר ובלתי מנומקת. על כן אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לפיה, "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת, שממנה למד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא שגם בית הדין יוכל לעשות זאת".

המשיב מצדו סובר כי הנמקה קצרה כשלעצמה אינה בבחינת טעות משפטית. על בית הדין לבחון האם היא ברורה ונהירה ובמקרה דנא התשובה לכך היא בחיוב. מוסיף ומבהיר המוסד כי פריט הליקוי הרלוונטי לעניינה של המערערת הוא פריט ג' 7 ברשימת הליקויים. אלא שפריט זה ניתן ליישום רק מקום בו מדובר בפגיעה דו צדדית בקרסוליים. המערערת נפגעה בקרסול אחד בלבד. כך לא ניתן פריט זה ליישום חלקי. מוסיף וטוען המוסד כי גם ד"ר חורי סבר שיש להעניק למערערת סעיף מותאם אלא "שבניידות לא ניתן להתאים את פריט הליקוי ופרשת חיה פיק היא מן המפורסמות...".

לאחר עיון בכלל החומר שהונח בפני באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור דחייה, משלא מצאתי כי נפלה טעות כלשהי בהחלטת הוועדה. צודקת המערערת בטענתה כי הלכה מושרשת היא בפסיקת בתי הדין לעבודה כי הנמקת וועדה צריך שתהא ברורה ומספקת. אלא שבניגוד לעמדתה דעתי היא כי הנמקת הוועדה במקרה דנא ובנסיבותיו, ואף שיכולה היתה להיות מעט יותר ארוכה, הנה ברורה דיה. ההנמקה אף מאפשרת לבית הדין למלא את תפקיד הפיקוח השיפוטי שהוטל עליו ( ראו: דב"ע שם/ 1694-01 יוסף מלמד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ג 327), שהוא מהתכליות שביסוד חובת ההנמקה. כך ברור מהנמקת הוועדה, ובפרט הסיפא לה, ולפיה המדובר במגבלה חד צדדית כי בעטיה לא ניתן ליישמה ברשימת הליקויים. כפי שבאר המשיב לשונו של פריט ליקוי ג – 7 מורה כי הוא מעניק 40% נכות מקום בו קיים "קשיון פרקי הקרסול של שתי הגפיים". הוועדה ציינה במפורש כי המדובר במגבלה חד צדדית. אשר על כן, כל המעיין ברשימת הליקויים ובפריט הרלוונטי ובהנמקת הוועדה אינו זקוק עוד להסבר כלשהו.

זאת ועוד. בעבר קבע בית הדין הארצי לעבודה במקרה דומה דברים היפים לעניינו בשינויים הצריכים כך:

"... אוסיף רק זאת:נ

א.על פי הסכם הניידות רק מוגבלות בניידות בשיעור של 40% ומעלה מקנה זכאות לגימלה.

ב.סעיפי המוגבלות בניידות לענין הקרסול הרלבנטיים לענינינו הינם:ב סעיף ג(7), שענינו קשיון פרקי הקרסול של שתי הגפיים; וסעיפים ו (6 – 5) שענינם דריכה על הצד הפנימי או החיצוני בשתי כפות רגלים.

על פי סעיפים אלו מוקנית נכות של 40% עבור הפגימה בשתי הרגלים.

המבקש נפגע רק בקרסול רגל אחת – רגל ימין. על פי חוות דעת פרופ' שטיין מטעמו אבדה לו התנועתיות בקרסול עקב כך. ברם, משמימצא זה מתיחס לרגל אחת, בדין לא יושם לגביו סעיף מהסכם הניידות המקנה נכות" (בר"ע 1078/01 אברהם פינקלשטיין – המוסד לביטו לאומי (6.6.2011)".

אמור מעתה, בית הדין הארצי בא לכלל מסקנה כי מקום בו סובל מבוטח ממוגבלות ברגל אחת בלבד ממצא זה מוביל כדין למסקנה כי הוא אינו ניתן ליישום על פי הסכם הניידות.

8. מעבר לצריך מוצאת אני לייחד מילים קצרות לטענת המשיב באשר לאפשרות להעניק סעיף מותאם בניידות. בפרשת המוסד לביטוח לאומי – חיה פיק, פד"ע כ"ט 546 (31.3.1996) לא נקבע כי וועדה בניידות אינה מוסמכת לקבוע דרגת מוגבלות על פי סעיף מותאם. אגב כך לגב' פיק עצמה נקבעה נכות על פי סעיף מותאם וההחלטה בעניין זה אושרה בבית הדין הארצי. אלא שנקבע כי היקף שיקול הדעת שניתן לוועדות בניידות לקביעת דרגת נכות מותאמת אינו שיקול דעת רחב ובלתי מוגבל, אלא כזה שיכול להיות נתון לוועדה מתוך פרשנות אנלוגית לרשימת הליקויים. על הוועדה בהחלטתה להתחשב במשמעות התפקודית שיש לממצאים שנמצאים בבדיקת הוועדה בהשוואה למשמעות התפקודית של רשימת הליקויים. כן נקבע כי במקום שהסכם דוגמת הסכם הניידות, הנתון לפיקוח שיפוטי על פי כללי המשפט המינהלי, ניתן לפרוש בדרכים שונות, יש להעדיף את הפרוש הנותן להסכם משמעות סבירה (עמ' 557). משמע, לא כל סטייה קלה הימנו תגרור את אי יישומו. הלכה זו נותרה עד עצם היום הזה ההלכה המנחה ואף לאחרונה שב בית הדין הארצי ואישרה (ראו למשל: בר"ע 155/10 סמיון סלנסקי – המוסד לביטוח לאומי (19.4.2010); בר"ע 11 – 10 – 13804 אייל קוזינסקי – המוסד לביטוח לאומי (26.1.2012)). עם זאת צודק המוסד בטענתו כי במקרה דנא לא היה מקום להעניק למערערת סעיף מותאם. שכן התאמה כזו לא תעלה בקנה אחד עם הנחיית הפסיקה כמבואר לעיל, באשר טומנת היא בחובה סטייה משמעותית מן הדרישות כפי שנקבעו בהסכם לסעיפי הליקוי השונים.

סוף דבר – על יסוד כל האמור הערעור נדחה.

עסקינן בערעור מתחום הבטחון הסוציאלי ולפיכך אין צו להוצאות.