אבי פז נ' אמיר ליפסיקס ואח'

פסק דין

מבוא

1. זוהי תביעה בגין טביעה, שארעה במהלך קורס צלילה.

הדיון פוצל, כך שנשמעו הוכחות רק בשאלת האחריות. בשלבים שונים של ההליכים נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 2, 3, 5, 6 וכנגד צדדי ג'. התובע חויב לשלם הוצאות לחלקם. הדיון יתמקד אפוא באותן טענות שמצאו ביטוי בסיכומים, ולא באלה שנזנחו.

הנתבעת 4 היא חברה לביטוח, אשר בכל הזמנים הרלוונטיים ביטחה את מועדון הצלילה "סנפיר"; הנתבע 1 היה אותה עת מדריך צלילה במועדון (להלן: "אמיר" או "הנתבע").

2. קורס הצלילה שבו השתתף התובע החל ביום 21.10.95. ביום הלימודים הרביעי בקורס, בתאריך 1.11.95, בשיעור הראשון של התובע בים הפתוח, הוא טבע, ונעלם מעיני אמיר ושאר החניכים שהשתתפו בצלילה. לאחר שהורגש בחסרונו של התובע החל אמיר לחפשו, מצא אותו מוטל על קרקעית הים, משה אותו מעל פני המים, ביצע בו פעולות החייאה והציל את חייו. לאחר שנמשה מהים הובהל התובע לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב, ולאחר מכן אושפז במחלקה פנימית למשך מספר ימים. לטענת התובע, הוא נותר, בשל האירוע, עם נכות נפשית.

3. התובע הגדיר בסיכומיו את גדר המחלוקת העדכני: "תביעה זו עוסקת בשאלה האם אמיר, בתוקף תפקידו כמדריך האחראי לשלומם ובריאותם של כל חניכי הקורס במסגרת צלילת הים הראשונה שלהם, התנהג כלפי התובע ברשלנות שבסופו של דבר גרמה לטביעתו".

בתיק הוגשו חוות דעת מומחים, מטעם התובע על-ידי מר גידי שפירא (להלן: "שפירא") ומטעם הנתבעים על-ידי מר גידי שמיר (להלן: "שמיר").

מטעם התובע העידו התובע עצמו, מר עדי מנשה (להלן: "עדי") מר אודי הרבון (להלן: "אודי") וכן מר נחומי סלע (להלן: "נחומי").

מטעם הנתבעים העידו אמיר עצמו ומר עוזי עמוסי (חוקר מטעם הנתבעת 4) (להלן: "עמוסי"). כן העידו מר לירון תירוש (מנכ"ל הנתבעת 5), מר רן לוין (מטעם הנתבעת 6) וד"ר אורי שפר (מטעם צ"ג).

אדגיש כבר עתה, כי התביעה הוגשה לבית משפט השלום (לפני שהועברה) ביום 31.10.02, על סף התיישנותה, מה שהקשה על הבירור הראייתי, ויש לזקוף זאת לחובתו של התובע.

אחריות בנזיקין – קביעתה וחלוקתה

4. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה, הבולט שבהם הוא תחום תאונות הדרכים. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. כבר נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים 'חובת זהירות', אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).

ודוק – במקרים רבים, כמו זה שבפנינו, אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית"; שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)).

בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור'... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות... ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" (שם, בעמ' 126).

ובהקשר אחרון זה של פעילות ספורטיבית מסוג לימוד רכיבה על סוס, ראו אישור דחייתה של תביעה, משלא הוכחה התנהגות בלתי סבירה או לא מקצועית של מדריך הרכיבה: רע"א 2877/10 שם טוב נ' ד.ב.ש. גידול סוסים בע"מ (2010).

הדין מכיר אפוא בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.

5. תחת המסגרת הנורמטיבית הכללית הזו ניתן לאפיין כמובן גם פעילויות ספורט ימי למיניהן, למשל - נהיגה באופנוע ים. בע"א (מחוזי תל אביב) 2302/05 עכאווי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2006) התבררה תביעתו של מי ש"הורכב" על גבי אופנוע ים, נפל ממנו תוך כדי התהפכות ונפצע בראשו ובעמוד השדרה. נפסק, כי "תמימי דעים אנו עם קביעתו של בית משפט קמא כי במקרה הנדון לא התגבשה חובת זהירות קונקרטית. הנסיעה על אופנוע ים כרוכה מעצם טיבה וטבעה בסיכון להיפגע כתוצאה מנפילה. סיכון טבעי שכזה אינו מקים אחריות בנזיקין... משמעות הדבר אינה, כפי שמנסה המערער לטעון, שבכל מקרה של פגיעה כתוצאה מרכיבה על אופנוע ים לא תקום חובת זהירות קונקרטית, אלא שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כפי שנפרשו לפני בית משפט קמא ולפנינו לא קמה חובה שכזו. ייתכן כי בנסיבות אחרות כגון כאשר הים סוער, כאשר הנהג לא מורשה, האופנוע לא תקין, הנהיגה פרועה וכיוצא באלו, יגיע בית המשפט למסקנה כי במקרה שלפניו התממש סיכון בלתי סביר המצדיק הטלתה של אחריות בגינו... לא זה המקרה שבפנינו..." (סעיף 5 לפסק הדין).

אחריות בגין תאונת צלילה הוטלה בת"א (שלום ת"א) 157862/02 בן-אליא נ' לאונרדו מרכז צלילה בע"מ (2006). כב' השופטת ארנה לוי הדגישה בפסק הדין את האחריות הרבה המוטלת על מדריך בקורס צלילה, ובנסיבות אותו מקרה פסקה שהייתה התרשלות (המדריך לא מנע קפיצה של חניך מהסירה לים, ישירות על התובעת, שכבר הייתה בתוך המים).

אכן, הספורט הימי, נהיגת אופנועי ים, גלישת גלים, צלילה וכו', טומן בחובו סיכונים אינהרנטיים, טבעיים; על התובע מוטל, ככלל, הנטל להוכיח, שבאירוע שבו נפגע היה "דבר-מה נוסף", שנעוץ בהתרשלות הגורם האחראי בשטח.