אבי יצחק ואח' נ' עיריית נתניה ואח'

החלטה

מונחת לפניי בקשתם של התובעים למתן הוראות והחלטות לעניין טענות החיסיון בתצהירי גילוי המסמכים של הנתבעת 4 (בקשה מס' 80).

כן מונחת לפניי בקשתם של התובעים להורות לנתבעת 3 להמציא מסמכים לעיונו של בית המשפט עפ"י תקנה 119 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ולמתן החלטה כי המסמכים אינם חסויים וכי על הנתבעת 3 להציגם לתובעים (בקשה מס' 81).

בקשתם של התובעים לחקור את המצהיר מטעם הנתבעת 4, מר גדעון מזור

התובעים מבקשים מבית המשפט כי יורה על חקירתו הנגדית של המצהיר, מר גדעון מזור, בשל סתירה שהתגלעה בין שני תצהירים שנתן מטעם הנתבעת 4 ביחס למסמכים הנמצאים בשליטת הנתבעת 4 אשר בגינם העלתה הנתבעת 4 טענת חיסיון.

לחלופין מבקשים התובעים מבית המשפט כי יורה על מתן תצהיר נוסף על ידי מר מזור, לבירור הסתירה הנ"ל אשר התגלעה בין שני תצהיריו.

הסתירה הנטענת לגבי שני התצהירים הינה זו: בסעיף 4 בתצהירו המקורי של מר מזור (מיום 7.5.12) הוצהר על קיום מסמכי "התכתבות בין גורמים בנתבע (חסוי: הוכן לקראת משפט וכן התכתבות פנימית)" ואילו בסעיף המקביל בתצהירו המתוקן של מר מזור (מיום 24.10.12) הוצהר על קיומו של מסמך אחד בלבד – "טיוטת סיכום פגישה מיום 24.6.10 בעניין מגבלות בניה בסמיכות לאתר פסולת נתניה (הטיוטה נושאת תאריך 27.6.10)". לטענתם של התובעים, השוני שבין שני התצהירים מלמד על קיומם של מסמכים שנחשפו בתצהיר המקורי והועלמו בתצהיר המתוקן.

על כך משיבה הנתבעת 4 כי אין סתירה בין שני התצהירים. לגרסתה, סעיף 4 בתצהיר המקורי נוסח כ"סעיף סל" כללי. בית המשפט החליט ביום 16.7.12 כי על הנתבעת 4 לפרט את המסמכים הכלולים בסעיף 4 בתצהיר המקורי (עמ' 10 בהחלטה, סעיף 17(ג)) וכך עשתה המשיבה בתצהיר המתוקן כאשר פירטה כי בידיה מצוי רק מסמך אחד בעניין זה, והוא – "טיוטת סיכום פגישה מיום 24.6.10 בעניין מגבלות בניה בסמיכות לאתר פסולת נתניה (הטיוטה נושאת תאריך 27.6.10)".

התובעים, מנגד, שבים ודוחים הסבר זה וטוענים כי עיון מדוקדק בניסוח סעיפי 4 בשני התצהירים מעלה כי אין תוכנם מתיישב זה עם זה.

דין הבקשה לעניין זה להידחות.

מקובל עליי ההסבר שניתן על ידי הנתבעת 4 לפיו סעיף 4 בתצהיר המקורי שימש כמעין "סעיף סל", וכי לאחר שבית המשפט הורה לנתבעת 4 לפרט את המסמכים הכלולים בסעיף סל זה – העלתה בדיקתה כי בידיה מוחזק מסמך אחד בלבד. אומנם מנוסח המסמך עליו הצהירה הנתבעת 4 בתצהירה המתוקן עולה כי הניסוח בו בחרה לא היה מוצלח במיוחד (כך לדוג' – אין מדובר ב"התכתבות" אלא ב"מסמך"; ואין מדובר במסמך ש"הוכן לקראת משפט"). יחד עם זאת, במקרה דנן תצהירו המתוקן של מר מזור הוא המחייב, ולפיכך אין כיום עוד צורך להתיר לחקור את מר מזור על ההבדלים שבין נוסח תצהירו המתוקן לבין נוסח תצהירו המקורי (הראשון).

הטענה בדבר חיסיון בגין התכתבות פנימית

בין הצדדים התגלעה מחלוקת סביב שאלת קיומו של חיסיון לגבי התכתבות פנימית של רשות ציבורית במסגרת הליכי גילוי מסמכים בהליך האזרחי.

הנתבעת 3 מפנה לסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998, הקובע כדלקמן:

"רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

...

(4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין".

הנתבעת 3 מוסיפה ומפנה לפסקי דין של בתי משפט מחוזיים בהם "נקבע כי במסגרת ההרמוניה הפרשנית, מן הראוי לקבוע שבכל מקרה שבו מידע מצוי במסגרת החריגים שאין לגלותם על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, הרי שאין לגלותו גם במסגרת הליך אזרחי, שכן הטעם לחסיון על פי חוק חופש המידע, דומה לכללי החיסיון שהתפתחו בנוגע להיקף הגילוי בהליך אזרחי" [כב' השופט זמיר בבש"א (ת"א) 9760/07 אורט ישראל נ' מדינת ישראל – משרד החינוך התרבות והספורט (פורסם בנבו, 25.3.2008) – המאזכר בהסכמה את פסק דינו של כב' השופט דרורי בבש"א 3637/05 (ירושלים) עזבון המנוח מוחמד שואהין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.3.2006)].

התובעים מפנים, מנגד, לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2498/07 מקורות נ' בר (פורסם בנבו, 27.6.2007) בו נאמר, בין היתר, כדלקמן:

"אכן, איני מקל ראש במחשבת ההרמוניזציה, בגישה ערכית, שהביע השופט דרורי. ואולם, בסופו של יום עסקינן במאטריות שונות. חוק חופש המידע מצוי בגדרי המשפט המינהלי, ומטרתו שקיפות המינהל ועל-ידי כך שיפורו מבחינת יושרתו, דרכי קבלת ההחלטות בו, אמות מידה סדורות לפעולותיו ולהחלטותיו וכיוצא באלה. וזאת בכפוף לאינטרסים ציבוריים המצדיקים חיסיון, שאותם מנה המחוקק, והנתונים לביקורת שיפוטית (ראו גם להלן). ההתדיינות האזרחית, על פי סדר הדין האזרחי, מטרתה הכרעה בסכסוך ספציפי, ואף כאן ננקטו דרכי חיסיון, אך המחוקק ומחוקק המשנה לא העתיקו את הוראות החיסיון המפורטות בחוק חופש המידע אל תקנות סדר הדין האזרחי משנתקבל חוק חופש המידע. אכן, בשני נתיבים עסקינן– תקנות סדר הדין האזרחי וחוק חופש המידע, ומטבע הדברים בראשון יצעד ככלל בעל זכות תביעה, כגון המגן על קניינו אל על שמו הטוב, ואילו בשני יצעד ככלל בעל עניין בפעולת הרשות ובתקינותה. יש שוני מובנה ביניהם: הנתיב האזרחי מותנה, בין השאר, ברלבנטיות לתיק, ויש בו חסיונות שבדין; ואילו נתיב חופש המידע העומד לרשות הכל, ללא צורך בהסבר ובהוכחת זכות עמידה ורלבנטיות, כפוף למגבלות מסוימות בדין, הנובעות מתכליתו של חופש המידע. ומכאן החסיונות שנקבעו בחוק. נוכח התכליות השונות והתנאים השונים, גם החסיונות אינם זהים. ואולם, כאמור, מסופקני היש צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו בתיק זה" (עמ' 11 בפסק הדין) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).