פסק דין
ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בנתניה, שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן בהחלטה מיום 19.7.2011 (תא"ק 13453-06-10), ע"י כב' הרשמת גלית אוסי שרעבי.
החלטת בית משפט קמא
1.המערערים ערבו לחובו של עידן אברהם אביתר (בנה של המערערת 1ואחיו של המערער 2) לבנק הפועלים. משלא שולם החוב, הגיש הבנק נגד הערבים תביעה כספית בסכום של 134,739.40 ₪.
המערערים טענו כי הבנק השתהה בהגשת התביעה; כי לא נמסרו להם הודעות בקשר לחובו של החייב; כי לא ידעו את מצבו הכלכלי של החייב לפני שחתמו על כתב הערבות; כי לא ניתן להם הסבר לגבי החובות, לגבי הערבות או לגבי היותם "ערב יחיד"; וכי אילו ידעו את מצבו הכלכלי הנכון של החייב, לא היו חותמים על כתב הערבות. האֵם הוסיפה כי הגיעה לבנק למספר דקות בלבד, לצורך החתימה.
לאחר שנודעו להם החובות, שלחו המערערים מכתבים המבטלים את הערבות, אך הבנק דחה אותם.
בדיון אישרו המערערים כי חתמו על המסמכים, וכי ידעו שהם חותמים על ערבות להחזר הלוואה, אך טענו שלא ידעו כי ההלוואה ניתנה להחזר חוב קיים.
הואיל שחתימות הערבים מתנוססות על כתב הערבות, ובאופן מפורש לצד סעיף "מטרת ההלוואה", וכן על טופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן", שבו צוין מפורשות כי מדובר בערבות לחוב קיים, ואף נרשם כי החוב "אינו נפרע" – נקבע כי על פי הכלל הרגיל מוחזק החותם כמי שמודע לתוכן המסמך שחתם עליו. אין טענה בדבר הטעיה, וברור מנסיבות הענין שהערבים ידעו אודות ההלוואה וגובהה, כמו גם על כך שניתנה בשל אי תשלום חוב קודם.
עוד נקבע בהחלטה, כי טענת המבקשים שלא קבלו הודעות בקשר לחוב – נטענה ללא פירוט מספיק, ומשום כך לא ניתנה להם רשות להתגונן.
טענות הצדדים
2.הערעור מתמקד בכך שבית המשפט לא נתן משקל מספיק למהימנות הערבים, שטענותיהם היו טענות אמת, וסתרו את חזקת הידיעה המיוחסת למי שחותם על מסמך. לטענתם הצליחו להראות שהבנק סטה מחובת הגילוי המוגברת כלפיהם, בכך שלא יידע אותם כי החייב צבר חובות כבדים, וכי מדובר ברמת סיכון גבוהה. כיוון שלא הוכח שהגנת המערערים הגנת בדים היא, היה על בית משפט קמא ליתן להם רשות להתגונן מפני תביעת הבנק.
3.תשובת הבנק תומכת בהחלטת כבוד הרשמת מנמוקיה, ומפנה למסמכים שנחתמו, המלמדים על כך שהמערערים חתמו ליד סעיפים המלמדים על כך שקיים חוב לבנק, כי לא נפרע, וכן גובה החוב.
דיון והכרעה
4.לאחר עיון בתיק המוצגים ובעקרי הטעון, וכן שמיעת הטענות בע"פ, החלטתי לדחות את הערעור, שלדעתי אין לו בסיס, לא עובדתי ולא משפטי.
עובדתית ברור שהמערערים, שהם אנשים מן היישוב, חתמו על ערבות לחובו של בן משפחה קרוב, כאשר הוסיפו חתימות מיוחדות ליד סעיפים שבהם נרשמו, בין היתר: גובה הסכום; מטרת ההלוואה שניתנה לחייב לשם "הסדר חוב"; כי הערבות היא "לחוב קיים בבנק" וידוע כי החוב "אינו נפרע". אם לא הקדישו למעמד החתימה את הזמן הנחוץ לכך, אינם יכולים להלין על הבנק דוקא. במלים אחרות, לא זו בלבד שקמה חזקה שהחותם יודע על מה חתם, אלא שלא הובאה כל ראיה להוכיח את ההיפך.
טענת המערערים כי לא קבלו הודעות אכן לא היתה מפורטת, והיא נסתרת גם ממכתבי בא כוחם דאז, עו"ד עדי רוזנשטיין לבנק, כשנה לפני הגשת התביעה (17.5.09, 15.6.09).
בפן המשפטי נסמכו המערערים על ע"א 8564/06 סעיד חסן סולטני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' (לא פורסם, 7.7.2008), אולם שם נקבעה הפרת חובת גילוי שהיתה מוטלת על הבנק, ותוצאתה היתה בטול שטר משכנתא, לעומת ענייננו, שבו נקבע כאמור לעיל שאין לראות במעשי הבנק משום הפרת חובה כלשהיא כלפי המערערים.
5.התוצאה היא שהערעור נדחה, ופסק הדין שניתן ע"י כב' הרשמת אוסי-שרעבי בעינו עומד. המערערים ישלמו את הוצאות הבנק בערעור, בסכום של 10,000 ₪.
6.המזכירות תואיל להעביר סכום זה מן הפקדון שהפקידו המערערים, לידי ב"כ הבנק, ויתרת הסכום תשלח למערערים, באמצעות בא כוחם.
ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ב, 18 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.