אבירם נ' לוי טבח

פסק דין

בפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מכוח תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). לשיטת המבקשת האמירות המיוחסות לה, ואשר בגינן הוגשה התביעה על ידי המשיב, חוסות תחת הגנת הוראות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן : "חוק איסור לשון הרע").

במסגרת כתב התביעה עתר התובע-המשיב כי בית המשפט יורה לנתבעת-המבקשת לפצותו עקב פרסומים של הנתבעת בכתבי בית דין ובקשות שונות שהוגשו על ידה ללשכת ההוצאה לפועל במסגרת תיק מס' 18-02958-97-3 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל").

במסגרת הבקשה לסילוק על סף טענה המבקשת כי היות והפרסומים הנטענים הינם כתבי בית דין אשר הוגשו תוך כדי דיון שהתנהל בפני רשמת ההוצאה לפועל שהרי חל החיסיון הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

הוסיפה המבקשת וטענה כי נוכח פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (טרם פורסם) (להלן: "הלכת חיר נ' גיל"), מקבלת בקשתה זו משנה תוקף ויש להורות כבר כעת על סילוקה של התביעה.

במסגרת תגובתו לבקשה טען המשיב כי החיסיון הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אינו מוחלט ואינו חל בתיק זה שבפני. עוד טען המשיב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות ומכאן הצורך לקבוע כי רק במקרים נדירים ייעתר בית המשפט לבקשה לסילוק על הסף.

המשיב הוסיף וטען כי יש לאבחן בין המקרה דנן לבין פסק הדין בעניין חיר נ' גיל, שם ניתנה לתובע-עורך דין במקצועו, האפשרות ל-"טהר את שמו" במסגרת הטריבונל המשמעתי של לשכת עורכי הדין וזאת נוכח העובדה כי הנתבע באותו תיק, היה אף הוא עורך דין. בתיק שבפני עם זאת, המבקשת אינה עורכת דין ולשיטת המשיב נמנעת ממנו אף האפשרות לפנות ללשכת עורכי הדין, עובדה המחייבת המשך שמיעתו של תיק זה שבפני.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה ובתגובה ונתתי דעתי לכל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה להימחק על הסף. להלן טעמיי.

צדק רב יש בדבריו של התובע-המשיב על פיהם זכות הגישה לערכאות הינה בעלת ערך עצום וכי סילוקה של תביעה על הסף יעשה אך במקרים חריגים וקיצוניים. דרך המלך הינה הכרעה עניינית בסכסוך שבין צדדים. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד לו(2) 151)

עם זאת, ככל זכות אחרת, אין זכות הפנייה לערכאות עומדת בחלל הריק ובפני עצמה ויכול ובמקום שבו עולה כי התביעה אינה מגלה עילה, תיסוג זכות זו והתביעה תסולק.

השאלה המנחה הינה, האם במקום שבו יוכיח התובע את מלוא טענותיו, יוכל בית המשפט ליתן לו את הסעד המבוקש על ידו, אם לאו.

במקרה שבפני, התשובה הינה שלילית ומכאן שאין מנוס ממחיקתה של התביעה.

חוק איסור לשון הרע, בנוי כסולם. על המבקש סעד במסגרתו לעבור מספר שלבים, קודם שיהיה זכאי לקבל את הסעד לו עתר.

כך על תובע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע להוכיח כי האמרה או המסמך מהווים "פרסום", כי פרסום זה מהווה לשון הרע וכי לא מתקיימים החריגים, ההגנות או ההקלות הקבועות בחוק.

איני נדרשת לעת הזו לשאלת היות המסמכים נשוא הדיון פרסום או היותם פרסום שיש לראותו ככזה המהווה "לשון הרע". השאלה לה נדרשתי במסגרת בקשה זו הינה האם במקום שבו יוכיח התובע, ככל שיוכיח, כי הפרסומים נשוא כתב התביעה הינם כאלו המפרים את הוראות חוק איסור לשון הרע, יהא מקום לדחות את התביעה מכוח היות הפרסומים חוסים תחת הגנות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

נהיר כי ככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, שהרי אין כל טעם בבירור התביעה מלכתחילה.

בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע נקבע כדלהלן :

"13 – לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(1)..

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם או פרסום על ידי בעל דין , בא כוחו של בעל דין, או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ".