החלטה
1.בפני התנגדות לביצוע שטר חוב ע"ס 100,000 ₪, עליו לכאורה חתום הנתבע כערב. ההתנגדות הוגשה באיחור. בתצהיר התומך בהתנגדות מבקש הנתבע הארכת מועד להגשת ההתנגדות, בנימוק ששהה בחו"ל במסגרת עבודתו, ורק לאחרונה חזר ארצה. לא הובאו כל ראיות לשהייה זו בחו"ל, ולא פורט באיזו מסגרת שהה בחו"ל, ומתי חזר ארצה. לגוף העניין מכחיש הנתבע את חתימתו על השטר, וטוען כי זויפה.
2.התובעת מתנגדת להארכת המועד, וטוענת כי אין בנימוקי החייב משום "טעם מיוחד" להארכת המועד, כנדרש בדין. אעיר, כי על תגובת התובעת שב הנתבע והגיב, והפעם טען כי הוא עובד שירותי הביטחון, ועל כן לא יוכל להציג אסמכתא לשהותו בחו"ל, אלא לעיני בית המשפט בלבד. תגובה זו לא נתמכה בתצהיר, ואסמכתאות כאלה לא הוצגו בדיון, לא בפני בית המשפט ולא בדרך אחרת.
3.הנתבע נחקר על תצהירו, ובחקירה אישר חתימתו על 3 מסמכים, אותם שלח לתובעת בשנים 2005-2006, ובהם הוא מבטל חתימתו על שטרות שמסר לטובתה, מבטל את הביטול, ושב ומבטלה. כשעומת עם מסמכים אלה, טען הנתבע בתוקף כי אין הם מתייחסים לשטר החוב נשוא התיק, שכן על שטר "כזה" (טופס שטר חוב הנחזה להיות זה שניתן לרוכשו בסניפי הדואר) לא חתם מעולם. הוא אישר כי חתם על שטר חוב שהיה מעין מסמך פנימי (לא הוברר אם של התובעת או של החברה במסגרתה עבד אותה עת, וטרימיקס), וכי המסמכים שהוצגו לו מתייחסים, ככל הנראה, לאותו שטר חוב אחר.
4.לעניין המועד, הרי שברמה העקרונית צודקת התובעת, כי הסברו הלאקוני של הנתבע רחוק מלהוות "טעם מיוחד" הנדרש בתקנות לשם הארכת מועד שנקבע בחיקוק; אלא, שמנגד עומדת הגישה הרווחת בפסיקה, לפיה יש להעדיף בירור סכסוך לגופו על פני הכרעתו ע"י מחדלים דיוניים, במיוחד כשמדובר ביומו הראשון של נתבע בבית המשפט, ובהינתן מעמדה המעין-חוקתי של זכות הגישה לערכאות. יש אף לנקוט גישה ליברלית יותר, מקום בו מדובר בטענת הגנה חזקה ובסכום תביעה גבוה.
5.לרוב, טענת זיוף היא טענת הגנה חזקה ביותר, שכן בהעדר חתימה – אין חבות על פי שטר, והנטל להוכיח חתימה הוא על המבקש להסתמך עליה. עם זאת, ברי כי במקרה דנן נחלשה הטענה, נוכח תוכנם הלא-מוכחש של המסמכים שהוצגו לנתבע בחקירה, ושהוגשו לתיק (מב/1 עד מב/3). עם זאת, עדיין עסקינן בטענת זיוף, והגם שיתכן שיש לתובעת עילת תביעה טובה נגד הנתבע, לא ניתן לבטל את האפשרות, כי עילה זו אינה באה מכוח שטר החוב המסוים שהוגש לביצוע, אלא מכוח מסמך אחר.
6.דומני, שבאיזון נכון בין השיקולים השונים, יש להעדיף את בירור התביעה לגופה, תוך פיצוי התובעת בדרך של פסיקת הוצאות משמעותיות על מחדלו הדיוני של הנתבע, הן בעצם האיחור, והן בחולשתה של הבקשה להארכת מועד.
7.לפיכך, אני מורה על הארכת מועד להגשת ההתנגדות, באופן שיראו אותה כאילו הוגשה במועד, אולם זאת כנגד תשלום הוצאות בסך של 2,700 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יחולט מתוך הערובה שהפקיד הנתבע בקופת בית המשפט, לשם עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ויועבר לתובעת באמצעות ב"כ. יתרת סכום הערובה תוחזר לנתבע באמצעות ב"כ.
8.באשר להתנגדות עצמה, נוכח האמור לעיל, אני נותן לנתבע רשות להתגונן בטענת הזיוף, באופן שתצהירו ישמש כתב הגנה. הוצאות ההתנגדות עצמה, בסך של 1,800 ₪ בצירוף מע"מ, תשולמנה בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.
להמשך טיפול המזכירות.
ניתנה היום, כ"ד אדר תש"ע, 10 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.