אביעד ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח'

החלטה

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות, מעשה בית דין והיעדר סמכות עניינית.

הסעד המתבקש בכתב התביעה הוא השבת תשלומי ארנונה אשר שולמו, ביתר - כך נטען, על ידי התובעים לנתבעת בשנים 1995 – 2003.

התובעים טענו בפני הנתבעים, שיש לתקן את סיווג הנכס, דירה המצויה ברחוב ישראליס, תל אביב, באופן שחלק מהנכס יסווג כ"בית תוכנה".

עוד טוענים התובעים, שתיקון הסיווג משמעותו השבה של כספים, בסך כולל של 71,532 ₪.

ב"כ התובעים מדגיש בסיכומיו, שאין מדובר בתקיפה ישירה של הודעות הארנונה, שאין מדובר בתקיפת חוקיות החיובים בארנונה, שאין מדובר בהשגה, בערר או בערעור על החלטת ועדת הערר.

לטענת התובעים, השגותיהם לא זכו לכל מענה ויש לראותם כאילו נתקבלו.

בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענה, שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה. לעניין הסמכות העניינית, המבחן הקובע הוא "מבחן הסעד". לפי מבחן זה, תביעת השבה כספית על סך 71,532 ש"ח מצויה בסמכותו של בית משפט שלום (ראו לעניין זה החלטה מיום 29.12.05 בת.א. 59816/04).

הנתבעת טענה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, בכתב ההגנה, והתובעים הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה.

בהתאם לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק) ובהתאם לסעיף 5 לחוק, תקופת ההתיישנות בתביעות כספיות היא – שבע שנים.

התובענה הוגשה ביום 22.12.08 והמועד הקובע לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו בוצע התשלום ביתר.

לפיכך, חלה התיישנות על כל תשלום אשר בוצע עד ליום 21.12.2001.

בכתב התשובה לכתב ההגנה נטענו שתי טענות:

הראשונה, שאין זה ראוי שרשות ציבורית תטען טענת התיישנות ומן הראוי להשיב לאזרח מס שנגבה ממנו ביתר. לא ניתן לקבל טענה זו. טענת ההתיישנות היא טענה לגיטימית והעירייה רשאית להיזקק לה.

הטענה השניה היא, שהמועד הקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד ביצוע התשלום ביתר – מתקבלת, כאמור לעיל.

התובעים הוסיפו וטענו בסיכומיהם, כי בהסכם הפשרה "השני" מיום 11.3.07 יש משום "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" (סעיף 9 לחוק ההתיישנות). לא ניתן לקבל טענה זו, שלא נטענה בכתב התשובה לכתב ההגנה, שכן הסכם הפשרה מתייחס לשנים 2003 ו- 2004 ולא לשנים לגביהם התקבלה טענת ההתיישנות.

החלטת ועדת הערר של הנתבעת מיום 11.3.07, המאמצת הסכמה של הצדדים, קובעת כדלהלן: "… אין בהחלטה זו כדי לפגוע ו/או למנוע מהצדדים לפנות לערכאות המוסמכות לענין שנים קודמות". בנוסף, בהחלטה קודמת של ועדת הערר מיום 6.4.05 נקבע, כי "אין בהחלטה זו לגרוע מכל זכות או טענה של צד כלפי משנהו לגבי התקופות שלפני או אחרי התקופה הרלבנטית לערר". דהיינו, הצדדים היו מודעים לקיומם של טענות נוספות ולכך, שאין מדובר בסוף פסוק מבחינת ההליכים המשפטיים ביניהם. לפיכך, ספק אם ניתן לטעון ל"מעשה בית דין", במובן המקובל של דוקטרינה זו.

מאידך, ככל שהכוונה היא לכך, שהתובעים קיבלו את הצעות הפשרה וויתרו על יתר טענותיהם לגבי התקופות אליהם התייחסו העררים, הרי שמדובר בטענה עובדתית שיש לבררה לגופה.

כך גם לא ניתן לקבל את טענת השיהוי, שלא נטענה כלל בכתב ההגנה והופיעה לראשונה בסיכומים.

המזכירות תזמן את הצדדים לקדם משפט ליום 7.4.11,שעה 10:00.