פסק דין
הפחתה שרירותית בשיעור הפיצוי המגיע לתובע שרכבו ניזוק בתאונת דרכים וההשלכות של ביצוע הפחתה כאמור – אלו הסוגיות שבמוקד פסק הדין.
רכב התובע נפגע בתאונה דרכים בה היה מעורב רכב הנתבע 2. הנזק הוערך על ידי שמאי התובע בשיעור של 7,099 ₪ ושכר טרחת השמאי נקבע ע"ס 820 ₪. בפועל תוקנו הנזקים ברכב בעלות של 7,069 ₪, בשיעור של 30 ₪ פחות משיעור הנזק על פי אומדן השמאי.
לא הייתה מחלוקת לפיה הנתבע 2 אחראי לקרות התאונה. סכום שאינו שנוי במחלוקת – סך של 7,471 ₪ - שולם על ידי הנתבעת 1. את היתרה (ביחס לשיעור ששולם בפועל עבור תיקון הרכב), ע"ס 418 ₪, נמנעה הנתבעת 1 מלשלם לתובע. לטענתה, שיעור שכר הטרחה "מופרז ולא מידתי" (ר' סעיף 9 לכתב ההגנה), על-כן הופחת סך של 100 ₪; כמו כן, הופחת סך של 318 ₪ "עקב דרישה מופרזת בגין עבודות מרכב, רכב התובע תוקן על בסיס חלפים תואמים וסכום עבודות המרכב שדורש התובע הינו מופרז ואינו מידתי" (ר' סעיף 5 לכתב ההגנה).
ביום 12.2.2013 התקיים דיון בתיק; התובע התייצב לדיון ללא השמאי, מאחר והוא לא ידע שעליו לדאוג להתייצבותו לדיון. נציג הנתבעת 1 הודיע שהוא חפץ לחקור את השמאי (עמ' 1, ש' 12). התובע ביקש לאפשר לו לזמן את השמאי ובנסיבות העניין, בשים לב לאופי המחלוקת, נעתרתי לבקשה והוריתי על הזמנת הצדדים לדיון נוסף. לאחר שניתנה החלטתי כאמור הודיע נציג הנתבעת 1 כדלקמן: "לדעתי, אין צורך בזימון השמאי כדי לברר את המחלוקות כאן בבית המשפט" (עמ' 2, ש' 27) . לאחר שמיעת עמדת התובע, הוריתי על זימון השמאי לדיון נוסף.
בדיון שהתקיים בפני היום נחקר השמאי. אקדים ואציין, כי עדותו של השמאי הייתה ברורה, ניתן מענה מניח את הדעת לתהיות שהעלתה הנתבעת 1 באשר לחיוב עבור עבודות המרכב כמו גם לסוגיית שכר הטרחה, ואני מוצא את עדות השמאי מהימנה.
הנתבעים, מצדם, לא הביאו כל ראיה לסתור את ממצאי חוות דעת השמאי.
לגופם של דברים, הנתבעים הסתייגו משיעור עלות עבודות המרכז – ע"ס 1,400 ₪ - מהטעם שלנוכח העובדה שהשמאי אישר החלפה של חלקים, להבדיל מתיקון חלקים שונים ברכב, אמורה הייתה להיות עלות העבודה על המרכב נמוכה יותר.
בחקירתו הנגדית הבהיר השמאי שעלות עבודות המרכב הביאה בחשבון עבודות תיקון המתייחסות ל"גשר קדמי עליון" ברכב. בחוות דעתו ציין השמאי בפרק "תיאור הנזקים" בין היתר כדלקמן: "גשר קדמי עליון נלחץ כלפי פנים, עוות וטעון יישור" (ר' עמ' ראשון לחוות הדעת). המשמעות הינה, שמעבר לחלפים שהוחלפו ברכב, היה צורך ביישור ה"גשר הקדמי העליון". כאמור, אני מוצא את ההסבר שמסר העד המומחה בעדותו סביר והעדות בכללותה מהימנה עלי. אציין, למען השלמת התמונה, כי לא נטען על ידי הנתבעים שהחלק האמור "הגשר" לא נפגע בתאונה. ההפחתה בשיעור עלות התיקון לא בוצעה על ידי הנתבעת 1 מחמת היעדרו של נזק כאמור (לא נטען כך) אלא מאחר והעלות הינה "מופרזת" (כך על פי הנטען). לפיכך, ככל שנועדה החקירה הנגדית לסתור את הטענה שהנזק ל"גשר" נגרם בתאונה, מדובר בשינוי חזית שאין מקום להתיר.
לא מצאתי בסיס להפחתה ע"ס 318 ₪ בגין עבודות המרכב.
אשר להפחתה ע"ס 100 ₪ בגין שכר טרחת השמאי – העד המומחה הסביר את מרכיב שכר הטרחה שנדרש על ידו וששולם על ידי התובע. שכרו של השמאי נקבע בשיעור של 650 ₪ - סכום סביר ומקובל – כאשר היתרה נובעת מרכיב המע"מ, עלות צילומים והוצאות משרד.
לא הונחה בפני תשתית עובדתית לפיה הסך שנדרש בלתי סביר, באופן המצדיק עריכת הפחתה כלשהי. מדובר בסכום המצוי במתחם הסבירות, ושיעור ההפחתה עצמו – סך של 100 ₪ בלבד – מעיד שהסכום שנדרש הינו סביר. לא ניתן להגדיר סכום מסוים כסביר וסכום הגבוה בשיעור של 100 ₪ כ"מופרז ולא מידתי" (סעיף 9 לכתב ההגנה) (אציין, למען השלמת התמונה, כי הודעת המפקח על הביטוח הנזכרת בעמ' 4, ש' 8, הוצגה על ידי נציג הנתבעת 1, הוחזרה אליו לצורך צילומה אולם לא הוגשה בשנית).
לא מצאתי בסיס להפחתה ע"ס 100 ₪ בשיעור שכר טרחת השמאי.
בסיכומו של דבר, לא מצאתי יסוד כלשהו להפחתה השרירותית בשיעור הנזק ובשיעור שכר טרחת השמאי. ניתן לקבוע בבירור שמדובר בהפחתה שרירותית, כבר מהטעם שמסמך "בקרת שמאות פנימית" על פיו בוצעה ההפחתה לא הוצג בדיון, לא הועבר לעיון התובע טרם שהוא נאלץ להגיש את התביעה ועורך המסמך כאמור לא זומן על ידי הנתבעים להעיד בהליך המשפטי. כמו כן, ניתן להסיק שמדובר בהפחתה שרירותית מעצם העובדה שבדיון הראשון – בפתח הדיון – נטען שמבוקש לחקור את השמאי (מהלך שכרוך בטרחה משמעותית עבור התובע, ביחס לשיעור הנזק) וכאשר נקבע שהשמאי יזומן ליתן עדות, נטען שחקירתו אינה נדרשת.
הפחתה בשיעור נמוך ביותר, ביחס לשיעור הנזק המלא על פי חוות הדעת או ביחס לשיעור שכר הטרחה המלא, אשר אינה מגובה בראיות ברורות המסבירות את הבסיס להפחתה, הינה הפחתה שרירותית. מדובר בסכום נמוך ביותר אשר עשוי להרתיע תובעים מלפנות אל ביהמ"ש בתביעה כספית, מאחר וההליך עשוי להיות בלתי כדאי עבורם. בנסיבות כאמור, בשלב זה של ההליך, על מנת שהתובע – אשר בחר למצות את זכויותיו ושטענותיו נמצאו מוצדקות באופן מלא – לא יימצא בחיסרון כיס, יש להבטיח שמעבר לתשלום שהופחת על ידי הנתבעים הוא יזכה בתשלום הוצאות הולמות עבור ניהול ההליך המשפטי וכן בפיצוי עבור עוגמת הנפש והטרחה הרבה שנגרמה לו (ראו והשוו ת"ק 3887-02-11 מחני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (14.4.2013).
התובע העיד עד כמה העיכוב בתשלום החוב שאינו שנוי במחלוקת הסב לו נזקים (עמ' 1, ש' 20 – 22; עמ' 3, ש' 24 – 27; על אף המצוין, מדובר בעדות שנמסרה על ידי התובע, ולא על ידי סוכן הביטוח). עדותו של התובע מהימנה עלי. התובע ביקש בכתב התביעה להעניק לו פיצוי בשיעור של 1,500 ₪ בגין נזקים לא ממוניים שנגרמו לו. בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, הגעתי למסקנה לפיה שיעור הנזק שאינו ממוני שנתבע בתביעה הינו סביר, בנסיבות העניין.
בסיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בתוך 30 יום מהיום סך של 1,918 ₪ (סך של 318 ₪, הפחתה עבור עלות ביצוע עבודות המרכב; סך של 100 ₪, הפחתה בגין שיעור שכר טרחת השמאי; סך של 1,500 ₪, פיצוי בגין נזק לא ממוני), בצירוף אגרת בית משפט ע"ס 50 ₪, כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 1,250 ₪ (סך של 500 ₪ בגין הוצאות זימון השמאי לדיון; ס של 750 ₪, בגין הגשת התביעה והתייצבות התובע לדיונים).
זכות להגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.
המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.
ניתן היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.