אביטל נ' מדינת ישראל

פסק דין

בקשה לסילוק על הסף של עתירה מנהלית, שהוגשה כנגד החלטת המשיבה לסרב להנפיק רישיון רכב לעותרת בגין רכב ביבוא אישי, בשל איחור במועד פנייתה למשיבה לצורך ההנפקה, לפי תקנה 282(א)(3)(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות").

עיקרי העובדות:

העותרת רכשה בחו"ל בפברואר 2008 רכב נוסעים פרטי M1 מתוצר פורד לינקולן טאון קאר, מתוצרת ארה"ב, לשימוש אישי. מועד ייצור הרכב היה בפברואר 2007. ביום 15.4.2008 קיבלה העותרת מהמשיבה רישיון לייבא את הרכב שרכשה. ברישיון הייבוא צויין בין היתר כי על העותרת לרשום את רכבה במשרד הרישוי עד ולא יאוחר מחלוף 24 חודשים ממועד ייצור הרכב. הרכב הגיע לישראל באפריל 2008, וביום 28.4.2008 שילמה העותרת את תשלומי המיסים בגינו (מכס אגרות נמל ועוד) ושחררה את רכבה מהנמל. באותו יום הנפיקה רשות המיסים טופס המופנה למשרד הרישוי, המאשר כי נתוני הרכב שודרו למשרד הרישוי (נספח ת/3 לנספחי העתירה). לטענת העותרת, בעקבות סיבות פיננסיות (אי החזר הלוואה לצורך רכישת הרכב ע"י העותרת לידיד שרכש עבורה את הרכב בחו"ל) ומסיבות משפחתיות (בעיות רפואיות של אימה של העותרת) התמהמהה העותרת בפנייתה למשרד הרישוי לשם ביצוע בדיקת תקינה והנפקת רישיון רכב. לגירסת העותרת היא פנתה לראשונה למשרד הרישוי לשם ביצוע בדיקת התקינה והנפקת הרישיון במכתבה למשיבה מיום 7.1.2009 (נספח ת/5 לעתירה). לעומת זאת לגירסת המשיבה העותרת פנתה אליה לראשונה, לצורך רישום הרכב במשרד הרישוי, רק ביוני 2009.

ביום 20.12.2007 פורסם ברשומות תיקון לתקנה 282(א)(3) לתקנות התעבורה, לפיו יש לרשום במשרד הרישוי רכב המיובא בייבוא אישי מסוג הרכב שייבאה העותרת עד ולא יאוחר מחלוף 24 חודשים ממועד ייצורו. תחילת תיקון התקנה הנ"ל נקבע לפי התקנות ליום 1.4.2008. מאחר ש- 24 החודשים ממועד הייצור נסתיימו בפברואר 2009, סירבה המשיבה להנפיק לעותרת את רישיון הרכב, בנימוק שפניית העותרת אליה לשם כך הייתה לראשונה, כגירסת המשיבה, רק ביוני 2009, מספר חודשים לאחר חלוף הזמן הקבוע בתקנות.

העותרת צירפה לעתירתה מכתב מיום 7.1.2009 (נספח ת/5 לעתירה), המעיד לטענתה על פנייתה למשיבה בתוך 24 החודשים ממועד הייצור, אך המשיבה טענה כי לא קיבלה אותו. העותרת צירפה לעתירתה גם מכתבים נוספים משנים 2010-2011 ששלחה לגורמים שונים במשיבה, אשר מבקשים מהמשיבה לשקול שוב בקשת העותרת בעניין.

ביום 11.7.2012 ניתן ע"י סגנית הנשיא, כב' השופטת אסתר קובו, פס"ד בעניין דומה, עת"מ (ת"א) 21787-10-11 שמואל אביטל נ' מדינת ישראל, משרד התחבורה רשות הרישוי, (להלן: "פס"ד אביטל") בו הורה בימ"ש למשיבה להנפיק רישיון רכב, למרות איחור של כשבועיים, מעבר למגבלת - 24 החודשים הנ"ל. ביהמ"ש השתמש בסמכותו לפי תקנה 269(א) לתקנות, המאפשרת לפטור אדם מעמידה במגבלת הזמן הקבועה בתקנה 282(א)(3)(ב), בעקבות פס"ד זה הגישה העותרת ביום 9.9.2012 את העתירה המנהלית דנן כנגד המשיבה, על מנת שביהמ"ש יורה למשיבה להנפיק לעותרת רישיון רכב למרות האיחור הנטען. לחילופין ביקשה העותרת בעתירתה, להורות למשיבה להשיב לעותרת את כל המסים והתשלומים ששלומו על ידה בגין ייבוא ושחרור הרכב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. עוד ביקשה העותרת בעתירה שביהמ"ש יקבע כי תקנה 282(א)(3)(ב) לתקנות בטלה ביחס לייבוא רכב אישי, בניגוד לייבוא מסחרי, בהיותה בלתי סבירה מיום התקנתה.

המשיבה הגישה בקשה לסילוק העתירה על הסף בשל שיהוי בהגשת העתירה, בשל חוסר ניקיון כפיים בהגשת העתירה, ובשל העדר עילה. העותרת הגישה תגובה לבקשת הסילוק, ולאחר מכן המשיבה השיבה לתגובת העותרת.

דיון

העותרת קיבלה תשובה סופית שלילית ממשרד התחבורה (קטי מורלי, מנהלת תחום תאום, נהלים ורישוי) עוד ביום 10.8.2009 (נספח ת/15 לעתירה) וכן תשובה סופית שלילית מאגף המכס והמע"מ במשרד האוצר עוד ביום 26.8.2009 (נספח ת/20 לעתירה). למרות זאת, העותרת הגישה את עתירתה רק ביום 9.9.2012, לאחר שעברו יותר מ- 3 שנים (!) מאז שקיבלה את תשובות המשיבה הנ"ל. בתשובותיה העמידה המשיבה את העותרת בבירור על סיבת הסירוב - האיחור לפי התקנות בבקשת הרישוי. העותרת לא הראתה הצדקה לאיחור זה.

לפני שנחקק חוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים בשנת 2,000 נקבע ע"י כב' הנשיא שמגר ב-בג"צ 501/85 חייט נ' שר הפנים, פ"ד מ (2) , 259, 261) :

"נכונותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיעתר לפנייתו של עותר מושפעת, בכל מקרה ובכל עת, מן הקביעה בשאלה, מהי המידה שבה יש צורך לתת את הסעד למען הצדק, ושיהוי משמעותי, שהוא חסר הצדקה, מטה את כפות המאזניים לרעת העותר".

לאחר חקיקת חוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס–2,000, נקבעו בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א–2,000 (להלן: "תקנות בתיהמ"ש המנהליים") כללים ברורים באשר לשיהוי:

המועד להגשת עתירה"3.(א)עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב)לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג)בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

שיהוי4.בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)".

באשר לתקנות אלו נפסק:

"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך".

(עע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ'מדינת ישראל - משרד הבטחון (לא פורסם, כב' המשנה לנשיא מ. חשין, מיום 24.3.2002) עמ' 1).