פסק דין
לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף נטענים שהסב הנתבע לתובעת.
התובעת, הגב' אביגיל אבוחצירא (להלן: "התובעת") והנתבע, מר אלימלך בוכמן (להלן: "הנתבע"), מתגוררים יחדיו בבית דירות ברח' לבונה 28 בחיפה (להלן: "הבניין").
בין הצדדים קיים ויכוח מזה זמן רב שעניינו תשלומים לוועד הבית וניהול ענייני וועד הבית.
ביום 14/7/10 התקיימה אסיפת דיירים (להלן: "האסיפה") בה נכחו מספר רב של דיירי הבניין. בין היתר, נדונה באסיפה דרישת התובעת להחזר כספי מקופת הוועד בגין דוקרנים להרחקת יונים שהיא רכשה מכספה. באותו מעמד נדרש הנתבע לנושא ההחזר הכספי וביקש אף להציג מכתב שנשלח מהאגודה לתרבות הדיור בנושא.
בשלב זה התפתחה תקרית בין הנתבע ואשתו לבין התובעת, שתחילתה מילולית והמשכה פיזי. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות המדויקות של אותה תקרית.
התובעת טוענת כי במהלך האירוע תקף אותה הנתבע באלימות, חבק את גופה בחוזקה, הרים אותה תוך לחיצה על בית החזה, גרר אותה למרחק של מספר מטרים, השליך אותה על הרצפה ולאחר מכן סטר לה בחוזקה על אזנה השמאלית (כמפורט בסעיף 3 לכתב התביעה). התובעת עותרת לקבל פיצוי כספי בסך 100,000 ₪ מכח עוולת התקיפה הנזיקית.
הנתבע מאשר שאכן התפתחה תקרית, מאשר שהויכוח המילולי התפתח לכדי מגע פיזי בין הצדדים, אך טוען כי האירוע החל שעה שהתובעת ניסתה לחטוף מידיו את אותו מכתב של האגודה לתרבות הדיור (להלן: "המכתב") ולמנוע ממנו את הקראת תוכנו לכלל הדיירים. הנתבע טוען כי כאשר השניים "נאבקו" סביב המכתב, התובעת פגעה עם המרפק שלה בגופו במקום שם הוא נותח תקופה קצרה לפני האירועים, כך שהוא איבד את הזיכרון לכמה שניות עקב עוצמת הכאב – אך למעשה, לא מכחיש את האפשרות שבמהלך התקרית הוא נתן לתובעת סטירה. הנתבע מכחיש כי הרים את התובעת או כי גרר אותה או השליכה לקרקע.
צר לי על כך שהצדדים הגיעו ביחסיהם העכורים למצב שבו במהלך ישיבת דיירים עולים הטונים כפי שעלו, ובוודאי שיש להצר על כך שבעקבות כך אף הסלימה הסיטואציה. בנוסף, צר לי שהצדדים לא מצאו את הדרך ליישב את הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות, אך היות וכך היה - לא נותר אלא להידרש למחלוקות שהונחו על שולחני.
בפניי העידו הבאים: מר איתי גנדלמן, חוקר פרטי (להלן: "החוקר") אשר נשכר מטעם התובעת לבצע חקירה סמויה של אחד השכנים, מר חיים מאיסיס (להלן: "חיים"), חיים עצמו, שכן נוסף (להלן: "השכן"), התובעת והנתבע. כמו כן, הוצגו בפניי מסמכים שונים מטעם הצדדים, לרבות הדברים שמסרו שניהם במשטרה בערב האירוע, לאחר שהתובעת הזעיקה את המשטרה אשר אף עיכבה את הנתבע לחקירה בתחנת המשטרה.
לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ועמדות שני הצדדים, עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל, אך כי הפיצוי אשר יש להעניק לתובעת יהא בשיעור מתון, והכל מחמת הנימוקים שאפרט להלן:
גרסת התובעת –
מצאתי שהתובעת הגזימה בתיאורים שלה לגבי האירוע ואף יש לזקוף לחובתה את העובדה שהתיאור בכתב התביעה, באשר לכך שהנתבע כך סתם לפתע פתאום החל לתקוף אותה, התברר כלא מדויק ויש להצר על כך שהתובעת "שכחה" לספר בכתב התביעה שכל התקרית החלה בגלל שהנתבע ביקש להקריא את המכתב ושהיא לקחה מידיו את המכתב. למשמע גרסתה של התובעת נראה כאילו התובע, באמצע האסיפה, התקרב אליה והחל לתקוף אותה – ולא צוין כי היא היתה זו אשר הלכה אליו וחטפה מידיו את המכתב תחילה. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע נושא המכתב לא מוזכר בכתב התביעה – והיא השיבה שהיא סיפרה על כך לבאי כוחה וכי היא לא יודעת למה זה לא נרשם (עמ' 19 שורה 23).
בנוסף, יש לראות כי בעדותה טענה התובעת כי היא לא לקחה את המכתב וכי היא רק ניסתה לקחת אותו והוא נפל ארצה (עמ' 19, שורות 28-29), אלא שדברים אלו עומדים בסטירה למה שהיא עצמה מסרה למשטרה (ת/3, שורה 10, לאמור: "ואז אני לקחתי לו את המכתב ..."). כאשר הוקרא לתובעת המשפט דלעיל מתוך חקירתה במשטרה היא טענה שוב כי היא לא לקחה את המכתב (עמ' 19 שורה 32) – אך אני מוצאת לקבל דווקא את הגרסה שהיא מסרה למשטרה ב"זמן אמת" ויש לזקוף לחובתה את הכחשתה לגבי דברים שהיא עצמה אמרה במשטרה.
בכל אופן, היות ונושא המכתב כבר היה ידוע בעת ניהול החקירות, בבית המשפט תיארה התובעת את התקרית "כולל נושא המכתב", וטענה כי הנתבע לפת אותה בחזקה, הרים אותה, הלך כמה צעדים, השליך אותה ונתן לה סטירה על לחי שמאל (עמ' 17 שורות 6-12).
לגבי תיאורה, אומר כי יש קושי מסוים לקבל את הטענה לגבי כך שהנתבע הרים את התובעת, גרר אותה ואף השליך אותה על הרצפה – שכן התובעת יותר גבוהה מהנתבע (על פי התרשמותי בדיון, וראו כי היא מאשרת שהיא יותר גבוהה – עמ' 21 שורה 8). לכן, יתכן והוא הרים אותה מעט, או ניסה ללפות אותה ולהרים אותה אך בוודאי שקשה לראות כיצד הוא גורר אותה למרחקים ומפיל אותה לארץ – כפי שהיא טענה.
בנוסף, יש לראות כי בתחילת העדות טענה התובעת כי הנתבע גרר אותה אחורה, אך לאחר מכן טענה כי גרר אותה קדימה (כלומר, דחף אותה קדימה – עמ' 21 שורות 9-11). הליכה שכזו קדימה, מצד הנתבע בעודו מרים את התובעת אינה אפשרית בנסיבות – ואפנה שוב לכך שבעדות שמסרה התובעת במשטרה היא מתארת רק זאת: "חיבק אותי קרוב אליו והרים אותי ואז השכנים באו והורידו אותי ולאחר שהורידו אותי הוא סטר לי מכה חזקה לכיוון האוזן השמאלית" (שורות 13-14).
במצב דברים זה, לא אוכל לתת אמון בגרסתה של התובעת באשר למכלול האירועים ומצאתי כי התיאורים שלה מוגזמים וציוריים, ומונעים בין היתר מהסכסוך הארוך שהיה לה עם הנתבע עוד לפני התקרית.
גרסת חיים –
חיים העיד שיש לו מחלוקת עניינית עם הנתבע באשר לניהול ענייני וועד הבית וכי המדובר במחלוקת מהותית אשר משתרעת על פני זמן רב. לכן יש לראות את הדברים שהוא מסר בכפוף לכך שהוא העיד על עצמו שבינו ובין הנתבע יש סכסוך מר וארוך. עם זאת, אם נדלה מתוך עדותו את הפרטים הרלבנטיים לענייננו, נראה שעיקר עדותו הראשית היתה כי: "באיזה שהוא שלב הוא התרגז, הוא משך אותה כלפיו ונתן לה "ואחד" מכה בלחי הימנית" (עמ' 11, שורה 20). לאחר מכן, בחקירתו הנגדית הוא מאשר שהתקרית החלה כאשר התובעת הגיעה אל המקום בו עמד הנתבע, עמדה מולו וחטפה מידיו של הנתבע את המכתב. אז, הסתובבה התובעת ורצתה ללכת עם המכתב ואחרי שהסתובבה – הגב שלה היה מופנה כלפי הנתבע. בשלב זה הנתבע חבק את התובעת מאחור ואחר שהרפה - נתן לה סטירה. חיים לא מתאר שהנתבע גרר את התובעת אחורה כפי שהיא מתארת, ולא מציין שהוא הטיח אותה על הרצפה כמו שהיא מתארת (וכאשר נשאל במפורש אם התובע הפיל את התובעת לרצפה או אם היא בכלל נפלה לרצפה – הוא לא משיב לעניין, עמ' 11 שורה 31). עוד אעיר כי באשר לסטירה, טוען חיים שהמדובר בסטירה על לחי ימין (עמ' 13 שורה 27), אם כי הדבר מעורר קושי מסוים לאור העובדה שהתובעת טוענת שהיתה זו הלחי השמאלית.