החלטה
1.התובע הגיש תובעה כספית על סך 54,836 ₪. התובע מבוטח בשירותי בריאות אצל הנתבעת 1 (להלן, גם "לאומית"). לטענתו ביום 29.03.12, שעה ששהה בנתניה, הוא חש רע מאוד. עקב כך הוזמן אמבולנס של הנתבעת 2 (להלן, גם "מד"א"), אשר החליט להעבירו לטיפול בבית החולים המקומי בעיר (להלן, גם "לניאדו"). נטען כי עקב אי תקינות מכשיר ה- C.T. בלניאדו, הועבר התובע בדחיפות מלניאדו לבית החולים איכילוב בתל-אביב (להלן – "איכילוב").
2.תובענתו הכספית של התובע נסבה על מסכת נטענת מפורטת של טלטולים ועוגמת נפש שהוסבה לו. בין השאר, ככל שעסקינן בלאומית, התעוררו חילוקי דעות בעניין כיסוי הוצאות האמבולנס הראשון והשני. ככל שעסקינן במד"א נטען, בין השאר, כי מלכתחילה נהגה מד"א ברשלנות כאשר העבירה אותו ללניאדו, ועיכבה את המשך הטיפול בכך שלא הועבר לאיכילוב. ככל שעסקינן בלניאדו נטען כי התרשלה בטיפול ושימור מערכת ה- C.T. שלה באופן שיכול היה לסכן את חייו של התובע, עקב העיכוב בהעברתו לאיכילוב.
3.מד"א ולניאדו התגוננו בפני התביעה והם אינם כופרים בסמכותו העניינית של בית משפט זה. ללאומית ניתנה ארכה להגשת כתב הגנה והיא כופרת בסמכותו העניינית של בית משפט זה. לשיטתה חולש בנדוננו סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן – "חוק הבריאות"), הקובע כי "לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה, למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה או הוועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות".
4.הונחו בפניי, איפוא, טיעוני ב"כ התובע וב"כ לאומית בסוגיה האמורה. לשיטתו של ב"כ התובע התביעה שבפניי היא "תביעת נזיקין", שכאמור בסעיף 54(ב) הנ"ל, מוחרגת מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ונתונה לסמכותו העניינית של בית משפט זה.
5.בהחלטתי מיום 21.01.14 הטעמתי כי בדעתי לילך בעקבות פסק דינה המנחה של כב' השופטת (כתוארה אז) נאור ב-ע"א פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497. ואולם על מנת לנסות לקדם הסדר לנוכח ההכרעה המסתמנת זימנתי ישיבת קדם משפט ליום 09.02.14. ניסיונותיי להניע את ב"כ הצדדים להגיע להסדר דיוני מוסכם לא עלו יפה ואין מנוס מהכרעה בשאלת הסמכות העניינית. לנוכח פסק דינה הנ"ל של השופטת נאור, ברי שידה של לאומית על העליונה.
6.השופטת נאור מורה אותנו, דרך עיקרון, כי "סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה בענינים מסוימים מחד וסמכותם הכללית והשיורית של בתי המשפט האזרחים - המעוגנת בעקרון שלטון החוק - מאידך, מגבשות איזון כדלקמן: ענינים שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה. זהו המפתח לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בית הדין האזורי לעבודה" (עמ' 508).
7.וככל שלעניין הסיווג העקרוני של סמכות עניינית של בית משפט ממוקד המבט לעניין "מבחן הסעד'', הרי ככל שעסקינן בבחינת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, שונים הם פני הדברים. שהרי "שונה המצב בענין הסמכויות האזרחיות של בית הדין האזורי לעבודה. סמכותו מוקנית, בנושאים שונים, על-פי מבחנים משתנים. נפרט את הוראות החוק תוך הדגשת המבחן. סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על-פי הסעד, אלא, בחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה ובחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת" (עמ' 510).
8.משום כך, כך מסכמת השופטת נאור, "לאור עקרונות הפרשנות הכלליים בענין חלוקת הסמכויות בין בית הדין האזורי לעבודה לבין בתי המשפט האזרחיים, 'עילה' (קרי – עובדות המקימות זכות או חובה בדיני עבודה, בחוזה עבודה או בדין אחר, או מקור הסכסוך, הכל בהתאם לתת-הסעיף הרלוונטי) שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה תתברר רק בבית הדין לעבודה; 'עילה' כאמור שאינה בסמכות בית הדין לעבודה תתברר רק בבית המשפט האזרחי" (עמ' 515).
ואולם, כבפרשה שבפניי, נדרשה השופטת נאור להכרעה, כזו שבפניי, "מה דינו של כתב תביעה הכולל הן 'עילות' שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן 'עילות' שאינן בסמכות בית הדין האזורי לעבודה?" (שם).
9.השופטת נאור בוחנת האם יש מנוס מפיצול הדיון ושמא יכול לבוא לעזרנו סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984, הדן ב"סמכות נגררת". לאחר שקלא וטריא היא מגיעה למסקנה שהדבר בלתי אפשרי ואין מנוס מפיצול הליכים. כך, משום ש"פתרון פשוט ואלגנטי המאפשר השגה בו זמנית של שני יעדים, שנראה היה שסותרים זה את זה: כיבוד הסמכות הייחודית של כל ערכאה ומניעת פיצול הדיון. דא עקא, שפתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכל בכדי להכריע בענין שבסמכותה; פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או סעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה יכולה אמנם למנוע פיצול דיון, אך פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות. לפי סעיף 76 האמור, ערכאה בלתי מוסמכת מכריעה בשאלה שעלתה דרך אגב, כי הדבר דרוש לשם פסיקה בעילה או במתן סעד שכן בסמכותה, והדבר אינו פוגע בסמכות הייחודית של הערכאה האחרת בענין השאלה האמורה. דא עקא, העילה והסעד אינם עולים בתובענה 'דרך אגב', אלא הם כל סיבת קיומה של התביעה" (עמ' 518-517).
10.משום כך, אופרטיבית, מסיקה השופטת נאור כי "אין מנוס, אם כן, מפיצול הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו; אם כי ניתן, לעתים, למזער את התוצאות השליליות של הפיצול, על ידי העלאת טענת 'ענין תלוי ועומד' (lis alibi pendens), לפיה יכול בית המשפט - בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה זו - להעמיד אחד מהדיונים" (עמ' 521).
אכן, כך מטעימה השופטת נאור, "יש לשאוף לריכוז הדיון, אך זאת רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה – אם לא על דרך קל וחומר – בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה – סמכות שמפורשת באופן דווקני - ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכל" (עמ' 522).
11.עתה נחזור לפרשה שבפנינו. נהיר לחלוטין ששוגה ב"כ התובע כאשר הוא מסווג אותה כ"תביעת נזיקין", שתחריג אותה מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. והרי צודק ב"כ לאומית בהבהירו כי בטרם ניתן יהיה לדון ברכיב הנזיקי של עוגמת הנפש הנטענת "יש לבחון את עצם זכאותו של התובע להחזר שכזה מהנתבעת 1, שאלה הנמצאת כאמור בסמכות בית הדין לעבודה” (סעיף 5 להודעתו נשוא החלטתי מיום 02.03.14).
12.הנה כי כן, הגם שהתוצאה מצערת, הרי לנוכח ההלכה הברורה של פסק דינה הנ"ל של השופטת נאות, הנני מורה לב"כ התובע להגיש נגד לאומית תובענה לבית הדין האזורי לעבודה על מנת שיכריע בשאלת החבות בין התובע ללאומית, בהתאם להוראות סעיף 54(ב) לחוק הבריאות. ככל שעסקינן בתביעת התובע נגד מד"א ולניאדו הנני מורה על עיכוב הדיון בהליכים שבפניי עד להכרעתו של בית הדין לעבודה בשאלת החבות בין התובע ללאומית. ככל שידו של התובע שם תהא על העליונה, אדרש לשאלת החבות וסכום התביעה ביחסים בין התובע לבין מד"א ולניאדו, ואדרש אך לסכום התביעה ביחסים בין התובע ללאומית. ככל שידו של התובע שם תהא על התחתונה ממילא אדרש אך לשאלת החבות וסכום התביעה ביחסים שבין התובע לבין מד"א ולניאדו, שייוותרו בחוג בעלי הדין.
13.לנוכח ההכרעה האמורה הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 1 את הוצאות הבקשה בסך 3,500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת 1 תוך 30 יום מיום המצאת החלטתי זו.
14.הנני מורה לב"כ התובע להגיש התובענה לבית הדין האזורי לעבודה תוך 20 יום מיום המצאת החלטתי זו ולמסור הודעת עדכון על מהלכי תביעה זו תוך 120 יום מהיום כאשר פגרות בית המשפט לא תקטענה את מרוץ המועדים האמור.
15.נדחה, אפוא, לתזכורת מעקב ליום 21.7.14.
16.המזכירות תמציא עותק מהחלטתי לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, י"ח אדר ב תשע"ד, 20 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.