פסק דין
העניין שבפני, טענת התובע כי בעת שעשה שימוש בדרך המצויה בשליטת ובאחריות הנתבעת, ניזוק כלי רכב אשר היה בבעלותו, כתוצאה מליקוי בכביש, ליקוי אשר בעטיו, לגישת התובע, מן הראוי לחייב את הנתבעת בנזקיו.
לטענת התובע, ביום 23.12.2012 נהג בכלי רכב מ.ר. 9374962, בשד' ההסתדרות בחיפה, מצפון לדרום, במקטע שבין צומת חוצות המפרץ לצומת לב המפרץ, בנתיב הימני של הכביש, ובעת נסיעתו, נכנס הגלגל הימני-קדמי של מכוניתו לבור פעור שנוצר במשטח האספלט, באופן שהסב לחישוק ולצמיג נזקים אשר חייבו ומחייבים החלפתם.
התובע טוען, כי מאחר ומדובר במקטע כביש אשר אחזקתו מוטלת על הנתבעת, הרי שהפרה את החובה המוטלת עליה שעת שהותירה בכביש מפגע מסוכן, אשר בפועל הסב לו לנזקים. לצורך תמיכה בטענותיו, הביא התובע תצלום של מכוניתו ושל הצמיג, צילום של הבור אשר נפער בכביש, חשבונית מס בגין רכישת צמיג ויישור החישוק, והצעת מחיר לרכישת חישוק חדש.
הנתבעת טענה כי התובע אחראי לנזקיו ולא הנתבעת, שכן לדבריה נהג בחוסר זהירות ובמהירות שאינה מותאמת לתנאי הדרך, והוסיפה הנתבעת וציינה, כי לגישתה אין לה אחריות מוחלטת לכל מפגע המתרחש בתחום שיפוטה, וכי אין די בקיומו של המפגע כדי להעיד על רשלנותה, שכן כבישים מתבלים מטבעם, והנתבעת יוצאת ידי חובתה ואינה מתרשלת באחזקתם, לא ככל שנוצרים מפגעים, אלא אך ורק ככל שנותרים מפגעים אשר אינם מטופלים על ידה בתוך זמן סביר.
במקרה דנן, טוענת הנתבעת, כי המוקד העירוני קיבל הודעה אודות המפגע ביום 23.12.2012 שעה 21:11, כאשר הטיפול במפגע הסתיים ביום 24.12.2012 שעה 15:33, קרי, המפגע בכביש הוסדר פחות מיממה מיום שנודע אודותיו – ובכך סבורה הנתבעת כי לא ניתן לראות בהתנהגותה כהתרשלות המצדיקה הטלת החובה לפצות התובע בגין נזקיו.
בכל הנוגע לשאלת קיומה של חובת זהירות, סבורני כי היא חלה על הנתבעת, כמי שאמונה על אחזקת עורקי התחבורה בתחום שיפוטה המוניציפלי. לגבי אחריותה של רשות מקומית למפגעים הקיימים בתחומה, אפנה אל פסה"ד עיריית חדרה נ' זוהר
בכל הנוגע להפרת החובה הקונקרטית, סבורני כי אכן אין הנתבעת אמורה להפוך את כבישי העיר למשטח חלק ומגוהץ, אולם עדיין, מפגעים של ממש אינם נוצרים הרגע בודד, בוודאי שלא מפגע בהיקף המתועד בתמונות אשר צורפו לכתב התביעה.
כבישים אכן מתבלים, ואולם ישנו רף מסוים, אשר לגישתי נחצה הרבה קודם להגעת המפגע להיקפו כפי שתועד יום אחד אחרי קרות הנזק הנטען, כאשר על התובעת היה לדאוג לתיקון המפגע בטרם העוברים בדרך ניזוקים ממנה.
יפים לעניין זה דברי כב' השופט בנג'ו בת"ד (חי') 12243-08-10 מ"י נ' אריאלי, שם נפסק:
"נהג סביר הנוסע בכביש, לא אמור לצפות כי בדרכו יקרה בור, שקע או מהמורה כלשהי, בוודאי לא מהמורה שרוחבה מטר מרוחבו של הכביש שנסיעה עליה תטלטל את רכבו... יש לנהג הסביר ציפייה סבירה, כי הכביש יהיה תקין, ללא בורות או מהמורות מסכנות חיים. קל וחומר כשמדובר בציר תנועה ראשי (כביש 4), ולא בכביש המצוי בסמטה או דרך צדדית. גם פיזית, מאשר הבוחן, כי לא ניתן היה להבחין במהמורה מכיוון הנסיעה שממנו הגיע הנאשם. כלומר, כל נהג סביר לא היה יודע כי עליו להאט לקראת אותה מהמורה שלפתע נקרתה בדרכו. ראוי להדגיש, כי אין ספק שמדובר היה במהמורה שהיוותה מפגע וסיכון ליתר המשתמשים בדרך... קיומה של מהמורה ברוחב של מטר, באמצע כביש עמוס, בו עפ"י עדי התביעה, אנשים נוסעים שם בדרך כלל מעל המהירות המותרת במקום, מסכנת את הנהגים העוברים ושבים שם. העובדה שלא נרשמו תאונות דרכים נוספות במקום (ככל שנתון זה מדוייק ובדוק), אין בו כדי להעיד דבר וחצי דבר על הסיכון הגלום במפגע זה, אשר התממש במקרה שבפני. "
אציין כי מדובר אכן בעורק תחבורה ראשי המוביל לעיר התחתית בחיפה (בדרך מקרה, מדובר באותו הכביש אליו מתייחס כב' הש' בנג'ו בפסק דינו), ואינו משמש ככביש עירוני גרידא, והדבר מטיל לגישתי חובה מוגברת על הנתבעת לדאוג לטיפול במפגעים בכביש, בטרם יהפכו למפגעים ניכרים המסכנים את העוברים בדרך.
לאור כל האמור, אני מקבל את טענת התובע, וקובע כי לאור המפגע הקיים בכביש, הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה, באופן אשר הסב לנתבע נזקים.
אוסיף, כי נציג הנתבעת ציין כי מיד לאחר היוודע אודות המפגע פנו נציגי הנתבעת על מנת להציב קונוס או תמרור אשר יזהיר בפני המפגע, ואולם התובע ציין כי את תצלום המפגע ביצע ביום שלמחרת, בטרם הושלם התיקון, ומבלי שהיה במקום כל תמרור, חיווי או פריט אחר שיש בו כדי להתריע בפני הסכנה – נתון המחזק את המסקנה דלעיל.
לאור האמור, אני מקבל את התובענה ומטיל את האחריות לנזקיו של התובע על הנתבעת.
לגבי שאלת הנזק, התובע דרש סך 900 ₪ בגין יישור החישוק והחלפת הצמיג, וכן סך 1,836 ₪ בגין רכישת צמיג חדש. הנתבעת טענה בהקשר זה כי אין לפצות את התובע על מלוא הנזקים להם הוא טען, הן משום שאין מדובר בכלי רכב חדש ובחישוק חדש, אלא בכלי רכב משומש אשר גמא מרחק רב בטרם קרות התאונה, ולפיכך לגישתה יש להפחית מהפיצוי (שכן התובע מקבל יותר מאשר השבת המצב לקדמותו, עת ש"זוכה" הוא לחידוש הצמיג והחישוק שהיו בלויים במידת מה כבר בעת קרות הנזק). עוד הוסיפה הנתבעת כי חלק ניכר מהנזק הוכר לתובע כהוצאה עסקית, ולפיכך אין עליה לשאת במלוא הסכום.
לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לנכון להפחית מסכום הפיצוי; ראשית אציין כי גם אם נתבלה הצמיג או החישוק, הרי שאין דרך להשיב מצב לקדמותו באופן זהה לזה שמלכתחילה, כאשר החלפת הצמיג נכפית כתוצאה מאותו מפגע; שנית אוסיף, כי העובדה שהנזק מוכר כהוצאה, אינו מצדיק התעלמות מהאמור, אלא לכל היותר ברכיב המע"מ הכלול בתיקון הנזק (אשר חלקו מוכר ממילא).
לפיכך מצאתי לנכון להפחית 25% מסכום הנזקים הנתבע (ובשים לב כי בכל הנוגע לחישוק, הוצגה רק הצעת מחיר ולא חשבונית מס, וכי רכיב המע"מ בחלקו אינו ראוי לחיוב), ואני מחייב הנתבעת לשלם לתובע הסך של 2,127 ₪. לסך כאמור יתווסף סך 250 ₪ בגין אגרת התביעה אשר שולמה, טרחה והוצאות.
הנתבעת תשלם לתובע הסך של 2,377 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא תעשה כן, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התובענה, 2.6.2013 ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.