אביב נ' חלף ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית לפיצוי בסך 19,993 ₪.

ביום 16.03.10 התובע רכש שתי חנויות בקומה ראשונה ברחוב זנגביל 14 נתניה מאת הנתבעים והוא שילם תמורת שתי החנויות 98,000 ₪.

העסקה נעשתה על סמך זיכרון דברים שנערך ב-16.03.10 אולם הצדדים חתמו על חוזה פורמאלי ביום 07.11.11. רק אז הצדדים דיווחו על העסקה. יש לציין שבינתיים התובע עבר להתגורר באחת היחידות שמשמשות מקום מגורים מזה שנים על אף שהן מוגדרות בלשכת רישום המקרקעין כחנויות.

לפי דברי התובע הוא לא בדק את פרטי החנויות בטבו לפני חתימתו על זיכרון דברים והסתמך על דברי הנתבע 1 "שהוא יעשה מזה דירה" עמוד 1 שורה 12.

התובע בתיק זה מלין על כך ששילם סכום מופרז מכיוון שדובר בחנויות ולא בבתי מגורים. וטוען ששווין של שתי היחידות יחד היה צריך להיות 60,000 ₪, אם כי אין בפניי תביעה לקבל החזר כספי. התביעה מתמקדת בכך שהסכום ששולם עבור היחידות לא כלל מע"מ ולכן התובע שאז ניהל עסק לא היה יכול לקזז את המע"מ במסגרת עסקיו. מתוך 98,000 ₪ התובע טוען שיש להוציא 14,293 ₪ כמע"מ. בנוסף לכך, הוא עותר לסכום של 5000 ₪ בגין הפרת ההסכם ו\או זיכרון הדברים וגם בגין עוגמת נפש. התובע גם מלין על כך שבעת חתימתו על זיכרון הדברים לא היה ברור לו כי הנתבעים לא היו הבעלים היחידים של החניות אלה מחצית מאחת מהן הייתה שייכת לאשת הנתבע מס 2.

נתבע מס' 1 שהוא בנו של הנתבע מס' 2 טען שאכן לא ידע שהנתבע מס' 2 מכר את היחידות על פי זיכרון דברים, אלא לאחר כמה חודשים. למעשה נתבע מס' 1 התנגד למכירה בגלל חלקה של אמו. אם כי, הגיעו בני המשפחה להסדר והסכימו להשלים את העסקה עם התובע. התובע אכן קיבל אפשרות לגור באחת מן היחידות מיד לאחר חתימת זיכרון הדברים. לגבי תלונותיו של התובע, בשלב מסוים היו מוכנים הנתבעים לבטל את העסקה רק שיצא מהמקום ויחזיר את המצב לקדמותו. אולם, לאחר שנה וחצי הצדדים אכן החליטו להשלים את העסקה. נתבע מס' 1 טען נמרצות שבמשך תקופה ארוכה הדיווח על היחידות והשימוש בהן הוא למגורים והדבר מוכר בעירייה.

באשר לעניין של המע"מ, טענו הנתבעים שמשום שדובר במכירת יחידות יד שניה בין אנשים פרטיים, אין המדינה מטילה תוספת במע"מ. הנתבעים אינם קבלנים והמכירה הייתה מכירת נכס פרטית לחלוטין.

לאחר ששמעתי טענות הצדדים החלטתי לדחות את התביעה ולהלן הנימוקים לכך:

התובע כלל לא בדק את הרישום בטבו של החנויות לפני שקנה אותן וזאת הייתה חובתו בתור אדם סביר. לו היה בודק היה מגלה שמדובר בחנויות על פי הרישום. כמו כן, הייתה לתובע הזדמנות בין מועד חתימת זיכרון הדברים עד גמר חתימת החוזה (שנה וחצי) לבדוק את העניין והוא לא עשה כך. פירושו של דבר שהוא הסכים להשלים את העסקה עפ"י תנאיה המקוריים. בשלב זה, התובע ידע שניתן לגור בלי הפרעה באחת היחידות כיוון שהוא בעצמו עבר לגור שם.

המחיר נקבע בין בעלי הדין במו"מ חופשי. אין הוכחה שהתובע שילם מעבר לשווי השוק של היחידות, או שהנתבעים הטעו אותו לגבי אופי הנכסים.

באשר לעניין של מע"מ: דובר במכירת חנויות בין אנשים פרטיים ולא חל חובת דיווח למע"מ על הצדדים לעסקה. לכן אין בסיס כלל לעתירת התובע שהיה על הנתבעים להנפיק לו חשבונית.

התרשמותי היא שעקב הנסיבות השמורות איתו התובע מנסה בדיעבד לשפר את תנאי הרכישה אולם הוא לא הוכיח אף אחת מטענותיו ולכן דינה של תביעתו דחייה.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.