אבו שרקיה נ' עקל ואח'

החלטה

המבקש, מר סאמי אבו שרקייה, הוא מורה לכימיה בבית הספר התיכון ערערה (להלן – המבקש ו- בית הספר בהתאמה). הבעלות על בית הספר היא של המשיבה 2 – המועצה המקומית ערערה (להלן – המועצה המקומית). המשיב 1 – מר ח'דר עקל – הוא מנהל בית הספר (להלן – המנהל). המנהל הוא עובד המועצה המקומית.

ביום 9.9.13 עתר המבקש לבית הדין בבקשה לסעד זמני (להלן – הבקשה לסעד זמני). המשיבים בבקשה לסעד הזמני היו המנהל, המועצה המקומית והמדינה. בבקשה לסעד זמני נטען, בין היתר, כי בתחילת שנת הלימודים תשע"ד שובץ המבקש על ידי המנהל ללמד רק בכיתות י', שאינן לומדות לבגרות בכימיה, וזאת בשונה משנים קודמות. בבקשה לסעד זמני עתר לכך, בין היתר, כי ישובץ "... על אחת מכיתות הבגרות בכימיה או בביוכימיה/ביוטכנולוגיה, כפי שנעשה בכל השנים הקודמות".

בבקשה לסעד זמני התקיימו שני דיונים – בימים 15.9.13 ו- 2.10.13 - בפני מותב בראשותה של כב' השופטת שומרוני-ברנשטיין. כעולה מפרוטוקול הדיונים, נכחו בהם המבקש, המנהל, ונציגי המועצה המקומית והמדינה.

בדיון בבקשה לסעד זמני שהתקיים ביום 15.9.13 נרשמה מפי ב"כ הצדדים – היינו המבקש, המועצה המקומית, המנהל והמדינה – תשתית עובדתית מוסכמת. עפ"י תשתית עובדתית זו המבקש הינו מורה לכימיה בתיכון משנת 1997, כאשר הוא מלמד בבית הספר משנת 2004. עד תחילת שנת הלימודים 2011-2012, היה המבקש מורה במשרה מלאה לכימיה, מעבדה ולגרסתו גם לביוטכנולוגיה, וכן מחנך. כמו כן עד 2011-2012 לימד המבקש לבגרות כאשר מאז אותה תקופה פחתו הכיתות אותן הוא מלמד לבגרות. באוקטובר 2012 הגיש המבקש בקשה לסעד זמני (פ"ה (אזורי חי') 34971-10-12) אשר נדונה בפני מותב בראשות כב' השופטת פריימן. אציין כי עפ"י החלטת המותב שם – מיום 8.11.12 – שובץ המבקש "ללמד באחת מכיתות מגמת הכימיה / ביוכימיה אותן לימד בשנה קודמת והכנתן לבגרות".

עוד הוסכם על הצדדים, בדיון שהתקיים ביום 15.9.13, כי היתה מחלוקת בין המבקש לבין המנהל לענין טיב ההוראה של המבקש והאם הוא מורה "מספיק טוב" כדי ללמד לבגרויות. במסגרת הבקשה לסעד זמני שנדונה על ידה, החליטה כב' השופטת פריימן כי יש למנות וועדה של משרד החינוך כדי לבדוק האם יש פסול ברמתו הפדגוגית של המבקש. הוועדה הפדגוגית אשר מונתה כתוצאה מהחלטתה של כב' השופטת פריימן קבעה כי יש מערכת יחסים עכורה בין המבקש לבין המנהל וכי "הגורמים המקצועיים בוועדה סבורים כי המבקש מורה איכותי ומוערך..". כן לא היתה מחלוקת כי המבקש שובץ בתחילת שנת הלימודים תשע"ד למשרה של 16 שעות שבועיות (כאשר משרה מלאה היא בת 36 שעות) כמורה לכימיה, בכיתות י'. כעולה מהמוסכמות, בתחילת שנת הלימודים אין עדיין מגמות בכיתות י', אלא המגמות נקבעות רק בסוף אוקטובר או ראשית נובמבר. כן לא היתה מחלוקת כי בבית הספר מלמדים סך הכל שלושה מורים לכימיה/ביוטכנולוגיה. שניים מתוך המורים מלמדים גם כיתות לבגרות וגם כיתות י', כאשר המבקש שובץ אך ורק לכיתות י'.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.10.13, נמחקה הבקשה לסעד זמני כנגד המנהל, והוא ובא כוחו עזבו את אולם הדיונים. לאחר שאלה עזבו, הגיעו המועצה המקומית והמבקש להסכמה שזו לשונה –

"אנו מסכימים שבית הדין יתן תוקף של פסק דין להודעת המועצה, לפיה 'על מנהל בית הספר לשבץ את המבקש בכיתות בגרות באותו יחס כמותי ואיכותי כמו שני מורים הכימיה הנוספים.

על המורה לקבל את סמכות מורה [צ"ל "מנהל"- א.ה] בית הספר כממונה הישיר עליו – לפעול על פי הנח[י]ותיו ובכללן ההנחיות הנוגעות לשיבוצו בלימוד מקצוע הכימיה בכיתות ההכוון (כיתות י') כמו יתר מורי הכימיה בבית הספר – זאת לצורך שמירה על טובת תלמידי בית הספר ומניעת כל פגיעה בעניינם'".

הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין בדיון עצמו (להלן – פסק הדין).

ביום 7.11.13 עתר המבקש בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, 1929 (להלן- הפקודה) שנסבה על פסק הדין, ובבקשה דחופה למתן צווים זמניים במעמד צד אחד המכוונת כלפי המשיבים (להלן – בקשת הבזיון). בבקשת הבזיון נטען, בין היתר, כי המבקש לא שובץ ללמד בכיתת בגרות, ובנוסף החל מיום 3.11.13 לא משבץ אותו המנהל כלל ללמד בכיתה כלשהי. בבקשת הבזיון עתר המבקש להורות למשיבים להציבו באופן מיידי בכיתות בגרות, ולחייב את המדינה והמועצה לנקוט בהליכים כנגד המנהל בשל אי קיום פסק הדין. כן עתר המבקש להורות למנהל להשיב לו את תנאי העסקתו, ולשבצו מחדש במערכת השעות. המנהל, המועצה המקומית והמדינה הגישו תשובות לבקשת הבזיון. המנהל טוען שדין הבקשה להדחות. המועצה המקומית טוענת כי יש לראות במנהל כמי שלא קיים אחר פסק הדין, וכי אין לראות בה כמי שהפרה אותו. המדינה טענה בכתב כי אין לה עמדה בבקשה. על פי החלטת כב' הנשיא כהן מיום 21.11.13, הועברה אלי ההכרעה בבקשת הבזיון. בדיונים שהתקיימו ביום 24.11.13 וכן ביום 28.11.13 שמעתי את טענות הצדדים והופיעו בפני המבקש, המנהל וגם מנהל מחלקת החינוך של המועצה. המבקש נחקר בחקירה נגדית, וכך גם מנהל מחלקת החינוך של המועצה המקומית.

ראשית, אבהיר כי יש לדחות את טענתו המקדמית של המנהל, לפיה ראוי הוא שכב' השופטת שומרוני-ברנשטיין תדון בבקשה דנן. המנהל לא הצביע על כל מקור חוקי המחייב שבקשה לפי הפקודה תידון דווקא על ידי הגורם השיפוטי שנתן את ההחלטה אשר לגביה נטען כי לא קוימה. טענת המנהל בענין זה, לפיה בדיונים בבקשה לסעד זמני נאמרו דברים שלא נרשמו בפרוטוקול, לא נתמכה על ידי יתר הצדדים שנכחו בדיונים בפני כב' השופטת שומרוני-ברנשטיין, וכן לא הוכחה על ידי המנהל, שלא הגיש תצהיר לתמיכה בתשובתו כאן.

יוטעם כי במסגרת החלטה זו אדון אך ורק בבקשה לפי סעיף 6 לפקודה. ככל שהמבקש עותר לסעדים זמניים כלשהם, הרי אין מקום לכרוך אותם יחד עם בקשה לפי הפקודה, ועל המבקש לעתור לסעדים זמניים כאלה בנפרד. זאת, משמדובר בשני הליכים שטיבם שונה. כך, למשל, בקשת הבזיון נדונה בפני שופט בלבד בעוד שבקשה לסעדים זמניים אמורה לידון על ידי מותב.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפני, באתי לכדי מסקנה כי דין הבקשה להדחות. במסגרת הניתוח להלן יש מקום לאבחנה בין שתי תקופות. אחת, זו שראשיתה במתן פסק הדין וסיומה בדיון בבקשת הבזיון ביום 28.11.13. זוהי תקופה הצופה פני עבר. בתקופה זו, כפי שיוסבר להלן, לא קויים פסק הדין על ידי המנהל. השניה, התקופה שראשיתה בדיון ביום 28.11.13. זוהי תקופה צופה פני עתיד. בדיון זה – ביום 28.11.13 - נטען על ידי המנהל והמועצה המקומית כי המבקש שובץ ללמד בכיתת בגרות בכימיה. מעת שנעשה שיבוץ זה יש לומר כי פסק הדין מקויים ועל כן אין מקום לכוף – בין על המנהל ובין על המועצה המקומית – את קיום פסק הדין על פי הפקודה.

באשר לתקופת העבר, לא היתה מחלוקת כי בעקבות פסק הדין לא שובץ המבקש ללמד בכיתה שבה מלמדים לבגרות בכימיה. המנהל לא טען אחרת- לא בדיונים בפני וגם לא בתשובה בכתב שהוגשה על ידו. זאת ועוד, לא היתה מחלוקת כי החל מיום 3.11.13 לא שובץ המבקש להוראה בפני אף כיתה (דברי המנהל בפרוטוקול מיום 24.11.13 בעמוד 1). הנה כי כן הוכח בפני – וכך אני קובע - כי מתקיים היסוד העובדתי. זאת, מאחר והמבקש לא שובץ ללמד בכיתת בגרות כפי שציווה פסק הדין. יש לדחות את טענת המדינה ואת טענתו של המנהל- שנטענה בדיון- לפיה פסק הדין לא כיוון לשיבוצו של המבקש בכיתות יא' או יב', אלא אך לשיבוצו בכיתות י'. יש לזכור כי הבקשה לסעד זמני שבמסגרתה ניתן פסק הדין באה לעולם עת שהמבקש יצא חוצץ נגד העובדה שבשנת הלימודים תשע"ד שובץ אך ורק ללמד בכיתות י'. אילו נכונה היתה טענת המנהל והמדינה כי השיבוץ על פי פסק הדין אמור היה להיות בכיתות י' בלבד – לא היה צורך כלל בפסק הדין וניתן היה למחוק את הבקשה לסעד זמני. זאת ועוד, בדיון בפני הודה המנהל כי הגמולים המשולמים למורים בשכרם בתמורה להכנת תלמידים לבגרות – משולמים בעת לימוד כיתות יא' ו-יב' (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 24.11.13). גם בכך יש להצביע כי אין לראות בכיתות י' ככיתות בגרות לענין פסק הדין. גם מלשון המוסכמות שנוסחו בדיון מיום 15.9.13- שם נרשם כי "שניים מתוך המורים מלמדים גם כיתות לבגרות וגם כיתות י' כאשר המבקש שובץ אך ורק לכיתות י"- עולה כי אין לראות בכיתות י' ככיתות בגרות לענין פסק הדין. פרשנותם של המנהל ושל המדינה בענין זה אינה פרשנות שאדם סביר היה נותן לפסק הדין – לאור נסיבותיו - ועל כן יש לדחותה (ע"ע (ארצי) 745/07 מועצה מקומית הר אדר - אופיר, פסקה 12 לפסק הדין (2.9.2008) (להלן – ענין אופיר)).

לא רק שפסק הדין לא קוים במובן זה שהמבקש לא שובץ לכיתת בגרות ביחס דומה לשני מורי הכימיה האחרים בבית הספר, אלא שמצבו הורע בהשוואה למצב בו היה נתון עת ניתן פסק הדין. זאת, מאחר שבמועד מתן פסק הדין היה המבקש משובץ להוראה פרונטלית בפני כיתות י' ואילו מאז 3.11.13 לא שיבצוהו להוראה כלל וכלל. בפסק הדין לא נכללה הוראה כלשהי שהתירה לגרוע את המבקש מהוראה לגמרי. מכאן, שהיסוד העובדתי לענין בקשת הבזיון מתקיים גם בעצם העובדה שהחל מיום 3.11.13 לא שובץ המבקש להוראה פרונטלית כלל.

אקבע כי המנהל לא קיים את פסק הדין בכך שמאז ניתן פסק הדין ועד יום 28.11.13 שלא שיבץ את המבקש לכיתת בגרות בכימיה ובנוסף לכך גרע אותו כליל מהוראה פרונטלית. המנהל הוא אשר משבץ את המורים לכיתות, ולא נטענה טענה כלשהי כי סמכות זו מסורה לגורם אחר פרט למנהל (סעיף 9 לתשובת המועצה המקומית לבקשת הבזיון; עמוד 2 לתשובת המנהל לבקשת הבזיון; סיכומי המשיב 2 בעמוד 21 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.13). בכך מתקיים במנהל היסוד העובדתי של אי הציות לפסק הדין. מכאן יש לעבור ולבחון את קיומו של היסוד הנפשי אצלו. לענין זה, די במודעות ואין צורך ביסוד נפשי מיוחד (ענין אופיר, פסקה 15). המנהל לא הכחיש בתשובתו כי היה מודע לפסק הדין. יתרה מזו, הוא לא הכחיש כי קיבל את הודעתה בכתב של המועצה המקומית מיום 6.10.13 (נספח א' לתשובת המועצה המקומית לבקשת הבזיון) שבה הודיעה למנהל על מתן פסק הדין ועל תוכנו (דברי המנהל עמוד 10 לפרוטוקול מיום 24.11.13). די במודעות זו של המנהל לצרכי היסוד הנפשי.

אף כי המנהל לא היה צד להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין - אין הדבר גורע מהיכולת לאכוף עליו בהתאם לפקודה לקיים את פסק הדין המחייב את מעבידתו, המועצה המקומית (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון , פ"ד לד(4) 232, פסקה 10(ב) לפסק הדין (1980)).

יש לדחות את טענות המנהל ככל שאלה מכוונות לחוקיות פסק הדין ותקפותו. כך, למשל, הטענה כי שאר מורי הכימיה בבית הספר לא נטלו חלק בהליך בו ניתן פסק הדין. כך, למשל, כי בית הדין הוטעה עת שנתן את פסק הדין. בהליך שעניינו בזיון בית הדין אין שועים לטענות מסוג זה. ככל שהמנהל או גורם אחר סבור היה כי פסק הדין מוטעה – היה עליו להשיג על פסק הדין בדרך המותוות לכך בדין, ולא לבחור בסעד עצמי של אי קיומו של פסק הדין. בענייננו – פסק הדין היה לחלוט. מעבר לכך, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בכך שהמועצה המקומית – אשר בידיה הבעלות על בית הספר והמנהל כפוף למרותה – התקשרה עם המבקש בהסכם שתוכנו עוגן בפסק הדין. יש להטעים כי אין טענה כלשהי של מי מהצדדים שפסק הדין ניתן בחוסר סמכות.

יש לדחות את הסבריו של המנהל לאי שיבוצו של המבקש לכיתת בגרות בתקופה שעד יום 28.11.13. בענין זה טען המנהל בתשובתו כי אין זה צודק לשבץ את המבקש באחת מכיתות הבגרות בהן מלמדים המורים האחרים, אשר טרחו ועמלו בהוראת תלמידיהם. יש לדחות גם את טענת המדינה שנטענה בדיון, לפיה מבחינה פדגוגית אין זה רצוי היום, בחודש נובמבר, לגרום לניתוקה של אחת מכיתות הבגרות מהמורה שמלמד אותה מאז תחילת שנת הלימודים. ראשית, הטענה הפדגוגית שטענה המדינה לא הוכחה כלל. זאת, עת שנציג מטעמה – למשל מפקח ממשרד החינוך – לא נכח בדיון מיום 24.11.13, ולא הגיש תצהיר מטעמו. שנית, טענת המנהל והמדינה, במהותה, היא כי חלוף הזמן מאז שניתן פסק הדין מונע את יישומו. טענה זו יש לדחות שכן פסקי דין יש לקיים ואין לקבל טענה- הנטענת על ידי מי שלא קיימו- כי חלוף הזמן, במהלכו לא פעלו על פי פסק הדין, מונע היום את יישומו. במיוחד כך, עת שהמבקש לא השתהה והגיש את הבקשה לסעד זמני בתחילת שנת הלימודים.