אבו שנב נ' דראל - רם בע"מ ואח'

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין

בפניי תביעה בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 07/02/2011 (להלן: "התאונה").

התובע היה בעת התאונה בעל רכב מ.ר 75-841-59.

הנתבעת מס' 1 היה בעת התאונה בעלת הרכב השני שהיה מעורב בתאונה.

הנתבעת מס' 2 הייתה בעת התאונה מבטחת הרכב השייך לנתבעת 1.

בכתב התביעה טען התובע כי האחריות לקרות התאונה הינה של נהג הרכב השייך לנתבעת 1, (אשר לא צורף לכתב התביעה שכן התובע לא הצליח לאתר את פרטיו) שכן במועד התאונה, עמדו שני הרכבים ברמזור אדום, כאשר רכב התובע עומד בנתיב הימני מתוך שני נתיבים המיועדים לפנייה שמאלה, ואילו רכב הנתבעים עמד בנתיב השמאלי מבין השניים.

לאחר שהתחלף הרמזור, החל התובע לבצע את הפנייה שמאלה, ואולם רכב הנתבעים החל בנסיעה ישר, נכנס לנתיבו של רכב התובע, ופגע ברכבו בחלקו הצידי-קדמי.

אשר על כן, תובע התובע סך של 7,590 ₪ המגלמים וכוללים את הנזק שנגרם לרכבו, שכר טרחת השמאי, ירידת ערך הרכב ופיצוי בגין הפסד 3 ימי עבודה בזמן תיקון הרכב.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי למעשה, אין כל מחלוקת בנוגע לאחריות לקרות התאונה, וכי המחלוקת נסובה על גובה הנזקים בלבד. לעניין זה טענו הנתבעים, כי הנזקים הנטעים הינם מוגזמים ומופרזים, וכי לא נגרמו בתאונה נשוא התביעה דנן.

הנתבעים הוסיפו וטענו לעניין זה כי בתאונה נשוא התביעה דנן, היה מגע קל ביותר עם הצד השמאלי-קדמי של רכב התובע.

עוד טענו הנתבעים כי רכב התובע נבדק על ידי השמאי מטעמו חמישה חודשים לאחר קרות התאונה, וכן כי מדובר ברכב לימוד נהיגה, ועל כן, השיהוי המשמעותי בבדיקת הנזקים מנתק הקשר הסיבתי בין הנזקים הטענים לבין התאונה.

רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

"נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].

נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).

לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?