אבו רשיד נ' מדינת ישראל

           לפנַי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' זנדברג) מיום 31.7.2018 במ"ת 8515-07-18, במסגרתה הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הרקע לערר

1. ביום 3.7.2018 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע, סחיטה באיומים ופירוק וגניבה מרכב בארבעה עשר אישומים שונים. על פי עובדות כתב האישום, העורר ונאשם נוסף בפרשה (להלן: הנאשם הנוסף) היו חלק מחוליה אשר פעלה באופן שיטתי ברחבי הארץ לגנוב ממשאיות מנוף חלקים חיוניים להפעלת המנוף, ולדרוש מבעלי המשאיות תשלום כופר לצורך השבת החלקים הגנובים. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העורר ושותפו עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

2. בדיון שהתקיים ביום 10.7.2018 הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה. משכך, הורה בית המשפט על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר שהוגש תוארו נסיבות חייו של העורר כמו גם עברו הפלילי, הכולל 3 הרשעות בין השנים 2018-2015 בביצוע עבירות רכוש ואלימות, כשלאחרונה נדון לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות ולצו מבחן. כן צוין כי תלויים ועומדים נגד העורר 35 תיקים, רובם המוחלט משנת 2018, במרכזם חשדות שביצע עבירות רכוש ואיומים. שירות המבחן התרשם כי העורר מנהל אורח חיים שולי ובעייתי, מקיים קשרים חברתיים עברייניים ומתקשה לבחון באופן ביקורתי וענייני את בחירותיו הפוגעניות. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות אלימה שתוצאותיה צפויות להיות ברמת חומרה בינונית. יחד עם זאת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בפיקוח בני משפחתו ועל צו פיקוח מעצר למשך 6 חודשים. בדיון שהתקיים ביום 2.8.2018, לאחר שהסכים בא-כוח העורר לקיומה של עילת מעצר, חקר בית המשפט את המפקחים המוצעים.

3. ביום 28.8.2018 הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נקבע כי חרף המלצת שירות המבחן, לא ניתן להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר מהטעם שהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום בוצעו על ידו בשעה שריצה מאסר בעבודות שירות ובשעה שתלויים ועומדים נגדו תקופות מאסר על תנאי. בכך, הפר העורר את האמון שניתן בו, ואף אם שירות המבחן נתן אמון במפקחים, אין בכך כדי להקהות מן הפגיעה באמון שניתן בעורר עצמו. על כך הוסיף בית המשפט את המסוכנות האינהרנטית לעבירות סחיטה באיומים, וקבע כי יש בכל האמור כדי להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו כאמור.

           מכאן הערר שלפנַי.

טענות הצדדים

4. לטענת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים חרף המלצת שירות המבחן. התסקיר שהוגש בעניינו של העורר היה ממצה ומקיף, ולמרות הנסיבות והקשיים הרבים המליץ שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. כן נטען כי לא היה מקום להבחין בין העורר לבין הנאשם הנוסף, אשר שוחרר לחלופת מעצר, רק בשל השוני בכמות האישומים המיוחסים לכל אחד מהם. אף לא היה מקום להבחין בין השניים בשל עברו הפלילי של העורר, שכן מדובר בעבר שאינו מכביד ואינו יכול לשמש כעילת מעצר כשלעצמו או להטות את הכף לטובת מעצרו. בנוסף, לא היה מקום לקבוע כי אין לתת בעורר אמון באופן שיאיין את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

5. המשיבה, מנגד, החזיקה אחר החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, המסוכנות של העורר נלמדת הן מהמעשים החמורים המיוחסים לו והן מהאמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו. באשר להמלצת שירות המבחן, צוין בתסקיר כי המפקחים יוכלו לצמצם את הסיכון הנשקף מהעורר לביצוע עבירות ולצמצם את החיכוך עם חברה שולית, אך לא לאיין את הסיכון לחלוטין. גם צדק בית המשפט כשקבע כי אין ליתן אמון בעורר, שכן הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום שעה שהוא ריצה מאסר בעבודות שירות וכאשר עמדו נגדו תקופות מאסר על תנאי. באשר להבחנה בין העורר לבין הנאשם הנוסף הפרשה, הרי שזו ברורה. לנאשם הנוסף בפרשה מיוחסת מעורבות ב-6 מקרי פריצה, בעוד שלעורר מיוחסת מעורבות ב-14 מקרי פריצה. בנוסף, לחובתו של העורר הרשעות בעבירות של אחזקת כלי פריצה לרכב בכוונה לגנוב ונהיגה פוחזת, והוא אף ריצה מאסר בפועל. לעומתו, הנאשם הנוסף נעדר עבר פלילי. כמו כן, כתב האישום מייחס לעורר, בניגוד לנאשם הנוסף, את הכנת הפתקים שהונחו על המשאיות אליהן פרצו, ובאמצעותם נעשו השיחות ודרישות הכופר.

דיון והכרעה