אבו רמוז נ' מדינת ישראל

1. לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות), במ"ת 36903-03-17, מיום 3.5.2017. בגדרה של החלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2. נגד העורר הוגש, ביום 17.3.2017, כתב אישום הכולל שני אישומים, המייחסים לו ביצוע עבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); גניבה מרכב, לפי סעיף 413 ד(א) לחוק העונשין; היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; וכן, ניסיון הצתה, לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 3.3.2017, ניפץ העורר שני חלונות של רכב באמצעות אבן, ונטל מן הרכב ציוד אשר שייך למתלונן. בגדרו של האישום השני נטען, כי ביום 4.3.2017, נכנס העורר לחצר אחורית מתוחמת, הממוקמת בין מספר בתי עסק ובתי מגורים (להלן: החצר), ניגש אל אחד ממכלי הגז שהיו מאוחסנים בחצר, וגרם לקרע בצינור הנחושת, שהביא לדליפת גז מן המיכל. לאחר מכן, כמתואר באישום השני, יצא העורר מן החצר וכעבור מספר שניות השליך פנימה סיגריה בוערת, על מנת להצית את הגז.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 26.3.2017, קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ביחס לשני האישומים, וכי קיימת עילת מעצר בעניינו, במיוחד על רקע הסכנה החמורה שנשקפה מניסיון ההצתה, המתואר באישום השני. עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

          בתסקיר המעצר, מיום 20.4.2017, עמד שירות המבחן על מספר גורמי סיכון לעבריינות חוזרת בעניינו של העורר, ובכללם: העובדה כי לחובתו של העורר הרשעות בביצוע עבירות דומות; סנקציות קודמות הכוללות עונשי מאסר בפועל, לא הציבו גבול ברור ומרתיע מפני הישנות מעורבותו של העורר בפלילים; ביצוע המעשים המיוחסים לעורר, בעודו מרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ותוך היותו נתון תחת צו מבחן ומשולב בטיפול ייעודי בתחום ההתמכרויות. לכך יש להוסיף את העובדה, כי להערכת שירות המבחן, ברשותו של העורר משאבים פנימיים מצומצמים להתמודדות עם מצבי לחץ, ולכן הוא מתקשה להתייחס למצבי הסיכון בעניינו, ובעיקר לשימוש באלכוהול ולהשפעתו על התנהלותו.

ביום 23.4.2017, הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר משלים, הדן באפשרות לשחרר את העורר למעצר בית בבית אמו בשכונת ג'בל אלמוכבר במזרח ירושלים. במסגרת התסקיר המשלים, התרשם שירות המבחן מכך שהמפקחים שהוצעו על ידי העורר מחויבים לתפקידם וברצונם לסייע לעורר, והעריך כי הם יוכלו לקיים פיקוח רציף על העורר ועמידתו בתנאי השחרור. על כן, סבר שירות המבחן, כי בכפוף להמצאת ערבויות כספיות מתאימות, ניתן יהיה לשקול את שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת, בתנאים נוספים. עוד המליץ שירות המבחן, לאפשר את יציאתו של העורר לטיפול ביחידה העירונית להתמכרויות במזרח ירושלים, בליווי אחיו, ולהעמידו בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך 6 חודשים, על מנת ששירות המבחן ישמש כגורם פיקוחי נוסף.

          חרף האמור בתסקיר המעצר, הורה בית המשפט המחוזי, ביום 3.5.2017, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על טיב האשמה המיוחסת לעורר במסגרת האישום השני, המעידה על "מסוכנות רבה ביותר" מצדו. זאת, ביתר שאת, בשים לב לעובדה כי בחצר אוכסנו, בעת שבה בוצעה, לכאורה, העבירה, 26 מכלים למילוי גז, וכן מכלי שמן משומש, המכילים כמות גדולה של שמן. בנסיבות אלה, כעולה מחוות הדעת שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי, מדובר היה בסכנה של פיצוץ רב עוצמה, שיכול היה לגרום לנזק עצום. עוד נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לעובדה, כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו בעודו מרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ובהיותו כפוף לצו מבחן, וכן הוסיף, כי לחובתו של העורר 10 הרשעות קודמות, בגינן הוא ריצה, בין היתר, עונש מאסר בפועל. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי להתרשמותו של שירות המבחן, לפיה העורר מתקשה להתייחס למצבי הסיכון בעניינו, וכי ברשותו כלים פנימיים מצומצמים להתמודדות עם מצבי לחץ ומצוקה, ועל כן, הוא נוטה להתנהגות שלילית ופורצת גבולות במצבים אלה. בית המשפט המחוזי שקל, במסגרת החלטתו, גם את עובדת השתלבותו של העורר בטיפול במסגרת היחידה לטיפול בהתמכרויות, מאז חודש יוני 2015, ואת הכללים שקבע בית משפט זה בבש"פ 1981/77 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2017) (להלן: עניין סויסה). חרף זאת, ועל יסוד הנסיבות שפורטו לעיל, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן ליתן אמון בעורר, וכי אין בחלופת המעצר המוצעת, או אף במעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני, כדי להקהות את מסוכנותו לשלום הציבור ובטחונו.

          על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר המונח לפניי. יצוין, כי תחילה התייחס הערר גם לשאלת קיומן של הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, אך בעקבות הערות בית המשפט, בדיון שנערך לפניי היום, הודיע העורר כי הוא אינו עומד על הערר, ככל שהוא נוגע להיעדרן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

עיקרי הטענות בערר