אבו ריא נ' ח'טיב

החלטה

לפני בקשה שהגיש הנתבע להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשפט בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

בתיק העיקרי מתבררת תביעת התובע, עו"ד במקצועו, שסומכת על חוק איסור לשון הרע, וזאת כנגד הנתבע, אשר היה לקוח שלו בעבר.

התובע מבסס את תביעתו על אירוע נטען מיום 8/6/09. לטענת התובע, ביום זה בשעות הבוקר, בהיכל בית משפט השלום בעכו, מחוץ לאולם הדיונים, שוחח עם עורכי דין נוספים, כאשר לפתע התקרב אליו הנתבע ופנה אליו תוך שהוא מגדף אותו, מקלל אותו ומפנה כלפיו ביטויים פוגעניים. לטענת התובע, הדברים עולים כדי פרסום לשון הרע והוא עותר לפיצוי של 250,000 ₪ ולפרסום התנצלות.

הנתבע העלה בכתב הגנתו טענות מקדמיות, ולגבי האירוע הנטען – טען כי אכן הוא שוחח עם התובע מחוץ לאולם ביהמ"ש באותו יום, לאחר שביהמ"ש ביקש מהצדדים לצאת ולנהל מו"מ במהלך ההפסקה, אך מכחיש שהוא אמר לתובע את הדברים שהתובע טוען שהוא אמר, ומכחיש מכל וכל שגידף אותו או קילל אותו. בנוסף, הוכחש גובה הנזק.

התיק היה קבוע כבר פעמיים לשמיעת ההוכחות ושני המועדים התבטלו בשל בקשות דחופות שהגיש התובע שסומכות על מצב בריאותו. במהלך הדיון האחרון נקבע מועד נוסף לשמיעת הוכחות ולאחריו הגיש הנתבע את הבקשה הנוכחית.

את בקשתו מבסס הנתבע על הטענה לפיה נגרמו לו - ועוד ייגרמו לו בעתיד - הוצאות רבות בתיק. הוא מפנה לכך ששתי ישיבות של הוכחות כבר התבטלו תוך שהדבר מסב לו נזק בשל הצורך להכין את כל העדים כל פעם מחדש. עוד מפנה הנתבע לכך שבהליך אחר התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך של 5,850 ₪, אשר הוא טרם מצא לנכון לשלם ומוסיף ומציין כי מצבו הכלכלי של התובע בכי רע ומפנה לכך שניתן כנגדו פסק דין בתיק בבימ"ש השלום בחיפה שמחייב אותו לשלם לצד ג' מסוים 275,000 ₪ בשנת 2010 ולכך שבגין אי תשלום אותו פסק דין נפתח כנגד התובע תיק פש"ר בביהמ"ש המחוזי בחיפה.

התובע מתנגד להפקדת הערובה וטוען באשר לסיכויי ההצלחה של התביעה, כמו גם באשר לאי הוכחת הקשיים הכלכליים הנטענים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

ראשית, לא אוכל לומר בשלב הזה שסיכויי התביעה אינם קיימים. גורלה של התביעה תלוי במקרה זה במובן מסוים במהימנות שתיוחס לעדים השונים, שכן, יהיה צורך לקבוע אם הדברים נאמרו, או שלא נאמרו. שני הצדדים מסכימים שהם נפגשו מחוץ לאולם ביהמ"ש ביום הרלבנטי ושהתקיימה ביניהם שיחה בנוכחות אחרים. השאלה היא אם באותו מעמד קילל וגידף הנתבע את התובע, אם לאו. המסקנות העובדתיות המדויקות באשר לדברים שנאמרו במדויק חשובות במקרה זה והטענות המשפטיות פחותות בחשיבותן. לכן, קשה מאוד להעריך את סיכויי התביעה בשלב זה, אך בוודאי שקשה לומר שהמדובר בתביעה ללא כל יסוד, או תביעה שהסיכויים שתידחה גבוהים ביותר וברורים על פני הדברים.

אמנם הצעתי לתובע פעמיים לשקול אם אכן מן הראוי להמשיך בהליכים הנוכחיים כנגד הלקוח שלו לשעבר (וזאת בשל העובדה שהמחלוקת המהותית יותר שבין שני הצדדים קשורה להתנהלות סביב אותו תיק אשר התנהל בבימ"ש השלום בעכו ואשר התברר באותו יום בו הושמעו הדברים הלכאוריים נשוא תיק זה), אך יש לזכור שהצעתי לגבי האפשרות לסיים את המחלוקת בתיק זה בדרכים אלטרנטיביות אינה בהכרח משליכה על השאלה אם עסקינן בתביעת סרק, אם לאו.

אפנה בהקשר זה לרע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16/1/13), שם קבע בהמ"ש העליון כי הערכת סיכויי התביעה הינו אכן שיקול שיש לשקול בבחינת בקשות כגון אלו אך כי: "שיקול זה כשלעצמו אינו יוכל, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק". בהמשך, מפנה בהמ"ש לסיכום ההלכה הפסוקה לגבי האיזון שיש לעשות בין זכות הגישה לערכאות (של התובע) אל מול אינטרס הבטחת ההוצאות (של הנתבע) – וראו את האסמכתאות שם, ואת רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3/4/13).

שנית, הטענות בדבר היעדר יכולת כלכלית לא הוכחו ברמה מספקת. ראשית יש לציין שלבקשה לא צורף תצהיר והבקשה סומכת אך ורק על פסק הדין החלקי שניתן כנגד התובע לגבי הסכום שמצוין מעלה ועל החלטה מתוך תיק הפש"ר בביהמ"ש המחוזי בחיפה, ממנה עולה שאכן נפתח תיק כאמור בפברואר 2012. עם זאת, לא הוגשו כל נתונים באשר לגורלו של תיק הפש"ר וכאשר ניסיתי לבדוק במערכת נט המשפט מה עלה בגורלו של התיק, מתברר שהתיק סגור, אם כי לא ניתן היה לראות מתי נסגר ומהי סיבת הסגירה.

מעבר לאמור לעיל, לא פורטו כל נתונים באשר למצבו הכלכלי הנטען של התובע וברי כי העובדה שהוא מסרב משום מה לשלם הוצאות שכבר נפסקו לחובתו הינה עובדה מצערת עד מאוד, אך אינה יכולה בהכרח ללמד על כך שמצבו הינו כזה אשר בעטיו לא יוכל לשלם לנתבע הוצאות בתיק זה במקרה והתביעה תידחה. כאן, אזכיר כי ההוצאות שנפסקו לחובת התובע בתיק האחר ואשר אותן הוא לא משלם, הינן בסך של 5,850 ₪ "בלבד". בהקשר זה אפנה שוב לרע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן הנ"ל, אשר אף שם העלה הנתבע את הטענה לפיה התובע לא עמד בתשלום הוצאות שנפסקו בעבר לטובתו, בתמיכה לבקשתו לחייב את התובע בהפקדת ערובה, אך בהמ"ש דוחה טענה זו וקובע:

"לשיטתי, ככלל, לא ראוי שעניין זה יובא בחשבון השיקולים הצריכים לסוגיה. השיקול האמור לא נזכר, למיטב ידיעתי, בפסיקת בית משפט זה בנוגע למרכיבי שיקול הדעת הראויים עת נשקלת הפעלת התקנה.

בפסיקת בתי הדין לעבודה מוזכר כי ניתן לחייב תובע במתן ערובה כאשר מדובר במי שלא פרע חיוב קודם בהוצאות משפט (ראו, למשל, ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ [פורסם בנבו] פד"ע לה, 625 (2000)).

אלא שנוכח "הכלל ... שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)), חיוב במתן ערובה נוכח אי תשלום הוצאות שנפסקו בעבר, שיכול לנבוע מחסרון כיס, אינו ראוי בדרך כלל (אם כי יתכנו מקרים של התחמקות מתשלום הוצאות, או נסיבות דומות אחרות, שיוכלו להצדיק חיוב בערובה להוצאות, אך יש להוכיח קיומן של הנסיבות המיוחדות, מה שלא נעשה בענייננו)." 

אשר על כן – לא התקיימו המבחנים שנקבעו בפסיקה, בכל הנוגע לחיוב התובע להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע והבקשה נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז תמוז תשע"ג, 25 יוני 2013, בהעדר הצדדים.