אבו רחמה נ' אליאס ואח'

פסק דין

רקע

לפניי בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה נוכח הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים" או "החוק") הקובעת תקופת ההתיישנות בת שנתיים מיום המעשה נושא התביעה. בית המשפט רשאי להאריך בשנה נוספת את התקופה האמורה, אם שוכנע כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את התביעה בתוך התקופה האמורה (להלן: "הוראת ההתיישנות המקוצרת").

התובע, יליד 1971, נפגע ביום 11.5.07, באזור כפר בלעין סמוך לגדר ההפרדה. על פי המתואר בכתב התביעה, במהלך תהלוכת מחאה נגד הקמת גדר הפרדה שבה השתתף התובע, ירה הנתבע 1, שוטר משמר הגבול, קליעי גומי לעבר התובע ופצע אותו קשה בירכיו (להלן: "האירוע").

כנגד הנתבע 1 הוגש לבית הדין למשמעת של משטרת ישראל כתב אישום, המייחס לו עבירה של החזקת כלי ירייה שלא במידת הזהירות הנדרשת ובניגוד לפקודות משטרת ישראל.

ביום 24.2.2009, הורשע הנתבע 1 בבית הדין למשמעת, על פי הודאתו, וגזר הדין בעניינו ניתן ביום 10.3.2009.

ביום 17.5.10 הגיש התובע את התביעה דנן לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב מעשי הנתבעים.

על פי הוראת ההתיישנות המקוצרת, התביעה הנדונה התיישנה ביום 11.5.09, והתקופה שניתנת להארכה באישור בית המשפט, הסתיימה ביום 11.5.10 .

טענות הצדדים

אקדים ואומר, כי התובע טען להעדר ייצוג של הנתבע 1 על ידי הנתבעות 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעת") וכי בטרם תידון שאלת התיישנות יש להכריע תחילה בשאלה האם הנתבע 1 מיוצג על ידי המדינה והאם הוא שלוח של המדינה.

אין בידי לקבל טענות אלו. הנתבעת ציינה בהודעותיה, כי יש בידה ייפוי כוח לייצוג הנתבע 1 בהליך זה, וכי במעשיו באירוע פעל כשלוח של המדינה. גם התובע, טוען בכתב התביעה, כי המדינה אחראית כשולחתו של הנתבע 1 (ראו סעיפים 4 ו- 28 ). בנסיבות אלו, לא קיימת מחלוקת עובדתית בין התובע והנתבעת בקשר ליחסי השליחות בין הנתבעים, ולכן אפנה לדון בשאלת ההתיישנות.

התובע טוען, כי יש לקרוא הוראת סעיף 5א(3) לחוק יחד עם סעיף 5ג לאותו החוק, ומשכך התביעה לא התיישנה בעת הגשתה.

על פי הוראת סעיף 5ג לחוק, אין המדינה אחראית בנזיקים לנזק שנגרם באזור עימות בשל מעשה שבצעו כוחות הביטחון, למעט במקרים המפורטים בתוספת השנייה לחוק. על פי סעיף 1 לתוספת השנייה, המדינה אחראית לנזק שנגרם בשל מעשה שביצע מי שהורשע בגין אותו מעשה בפסק דין חלוט בבית דין צבאי או בבית משפט. לעניין תקופת ההתיישנות, קובע אותו סעיף, כי זו תחל מהיום בו הפך פסק הדין לפסק דין חלוט.

התובע טוען, כי לאור העובדה שפסק הדין המרשיע את הנתבע 1 הפך לחלוט ביום 24.4.09, לא חלפו שנתיים בעת הגשת התביעה ביום 17.5.10, ולכן התביעה לא התיישנה.

הצדדים הרחיבו והעלו טענות מטענות שונות בקשר לתחולתו של סעיף 1 לתוספת השנייה. בעוד התובע טוען כי המונח "בית המשפט" האמור בסעיף 1 לתוספת השנייה, כולל גם את בית הדין למשמעת של משטרת ישראל, טענה המדינה, כי הסעיף האמור אינו כולל את בית הדין למשמעת אלא רק בית דין צבאי או בית משפט, ולכן תקופת ההתיישנות מתחילה ביום האירוע ולא ביום הפיכתו של פסק הדין לחלוט.

קודם להכרעתי בבקשה שלפני, זימנתי את הצדדים לקדם משפט שהתקיים ביום 23.5.13, על מנת לדון בהשלכות בג"צ 8276/05 עדאללה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, [פורסם במאגרים], 12.12.2006, (להלן: "פסק דין עדאללה") על הסוגיה דנן, לאור העובדה שסעיף 5ג לחוק, עליו הרחיבו הצדדים בטענותיהם, בוטל בפסק דין עדאללה, היינו 5 חודשים קודם ליום האירוע. בתום הדיון ניתנה לצדדים שהות נוספת להשלים בכתב את טענותיהם בסוגיה זו.

הנתבעת טוענת, כי נוכח ביטולם של סעיף 5ג והתוספת השנייה לחוק בפסק דין עדאללה, קודם לאירוע, חלה אך ורק הוראת סעיף 5א(3) לחוק, לפיה תקופת ההתיישנות מתחילה ביום האירוע.

התובע טוען, כי יישום פסק דין עדאללה, באופן המרע את מצבו ומקצר את תקופת ההתיישנות, מביא לתוצאה אבסורדית. לטענתו, פסק הדין התכוון לשמר ולהטיב עם זכויות האדם של הפלסטינים תושבי השטחים, ואילו הפרשנות לפיה בנסיבות המקרה דנן לא חל סעיף 5ג והתוספת השנייה לחוק, אינה מתיישבת עם מגמה זו.

עוד טוען התובע, כי בג"צ ביטל את סעיף 5ג לחוק, אך לא קבע כי התוספת שנייה בטלה. לטענתו, לתוספת השנייה יש קיום עצמאי גם לאחר ביטולו של סעיף 5ג לחוק.

לסיום טוען התובע, כי אף אם ייקבע כי אין לתוספת השנייה קיום עצמאי, ביטולו של סעיף 5ג לחוק נכנס לתוקף עם פרסום ביטולו ברשומות, ביום כניסתו לתוקף של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8), התשע"ב – 2012 (להלן: "תיקון מס' 8"), ביום 23.7.2012, ולא ביום מתן פסק דין עדאללה (12.12.06). בהקשר זה מפנה התובע לשינוי שחל בין הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8) התשס"ח– 2008 (להלן: "הצעת החוק") (ה"ח 387 מיום 28.5.2008), ובין התיקון שהתקבל בפועל. בעוד שבהצעת החוק נקבע, כי תחולת הביטול היא מיום 29.9.2000 (ראו סעיף 6(ב) להצעת החוק), בתיקון שהתקבל לא נקבעה הוראת תחולה בעניין ביטולו של סעיף 5ג לחוק, והמשמעות היא, כך לטענת התובע, כי התיקון חל מיום פרסום החוק ברשומות.