אבו רביעה נ' מדינת ישראל

החלטה

1.זו החלטה בבקשת המבקש להורות למשיבה לשאת בתשלומי איחסון הרכב וגרירתו וכן הוצאות הדיון בהמשך להחלטה בעניין ביטול איסור השימוש ברכב, וכן הוצאות הדיון בערעור.

החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטת בית המשפט המחוזי בעפ"ת 4983-07-10 מפי כב' השופטת סלוטקי מיום 15.9.10.

2.בהחלטתי מיום 17.6.10 הורתי על ביטול איסור השימוש ברכבו של המבקש ועל השבת הרכב למבקש.

על החלטה זו הוגש ערעור, אך לעניין שאלת הוצאות המשפט והוצאות האחסנה והגרירה.

בהחלטת בית המשפט המחוזי כאמור, הורה בית המשפט על החזרת הדיון לבית המשפט קמא על מנת שישלים פסק דינו בנושא הוצאות האחסנה והגרירה והוצאות המשפט.

3.בהתאם להחלטה כאמור קויים ביום 5.5.11 דיון בבקשה, המבקש חזר על בקשתו ואילו המשיבה ביקשה להגיש תגובתה. בהחלטתי הוריתי על הגשת תגובת המשיבה ולאחר מכן על הגשת תשובת המבקש לתגובת המשיבה.

התגובות כאמור הוגשו ולהלן ההחלטה.

4.לטענת ב"כ המבקש בבקשתו ובתגובתו, בבוא בית המשפט לנדון בשאלת ההוצאות עליו לבחון את החלטת קצין המשטרה, בעת שניתנה.

לטענת המבקש בעל הרכב הוכיח לקצין את טענתו, ולפיכך זכאי להשבת הוצאות השינוע, האחסנה והוצאות המשפט, כאמור בסעיף 57 א.(ה)(1) לפקודת התעבורה.

לטענת המבקש קצין המשטרה חרג מסמכותו ונהג באופן בלתי חוקי.

לטענת המבקש, משטען המבקש בעת השימוע כי הרכב נלקח בלי ידיעתו ובלי הסכמתו, היה על קצין המשטרה בו במקום לבטל את הודעת איסור השימוש.

5.המשיבה מתנגדת לפסיקת הוצאות כאמור, שכן לטענתה לא ניתן לקבוע כי שיקול דעתו של קצין המשטרה היה בלתי סביר. כאשר בעל רכב מתרשל בהשגחה על מפתחות רכבו אינו יכול לטעון שלא ידע כי נלקחו ללא ידיעתו.

בית המשפט לא קבע בשום מקום בהחלטתו כי החלטת הקצין היתה שגויה, לא נכונה ולא סבירה.

6.סבורתני כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להדחות מן הנימוקים שיפורטו להלן.

לטענת ב"כ המבקש לא באה לפני בית המשפט כל ראיה חדשה, אשר לא היתה בפני קצין המשטרה ולפיכך עצם קבלת הבקשה מלמדת כי אסור היה לקצין להטיל את האיסור (סעיף 16 סיפא לתגובת המבקש).

אין בידי לקבל טענה זו, שכן לפני בית המשפט עמדה בבואו לתת את ההחלטה בבקשת המבקשת להורות על ביטול איסור השימוש, ראיה נוספת ורלוונטית ביותר, והיא עדותו של אחיו הקטין של המבקש, אשר חרצה את גורל הבקשה והוכיחה את טענתו של המבקש שהרכב נלקח ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

7.אין לומר, כפי שטוען המבקש כי כבר בעת השימוע הוכיח בעל הרכב, כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו – כנדרש בסעיף 57 א.(ה)(1).

בעת השימוע העלה המבקש את גרסתו אך לא הוכיח אותה. גרסתו של המבקש הוכחה רק לאחר שנחקר אחיו הקטין והעיד באופן מפורש וברור, כי אף אדם לא נתן לו אישור לנהוג ברכב, וכי אחיו, קרי המבקש, אינו יודע שהוא נוהג ברכבו. בכך למעשה הוכח כי אכן המבקש דיבר אמת כאשר טען כי הרכב נלקח ללא ידיעתו וללא הסכמתו, ומסיבה זו ניתנה החלטתי לביטול איסור השימוש ברכב.

8.המבקש טוען בסעיף 2 לתשובתו, כי הקצין הפוסל קבע בסעיף 5 לטופס השימוע כממצא את טענת המבקש כי הרכב נלקח על ידי אחיו ללא ידיעתו.