פסק - דין
1.המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות תאונה מיום 15/4/05.
2.התובע היה קטין בגיל 13 שנים בזמן ארוע התאונה הנטענת. הוא רכב על אופניים בכביש פנימי בכפר ג'דידה. הגלגל הקדמי נכנס לתוך בור באמצע הכביש, דבר שגרם לנפילתו של התובע ולפגיעת גוף, בעיקר בברך ימין.
3.בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום והוגשו סיכומי טענות בכתב. מטעם התובע העיד הוא בעצמו (כיום בן 20 שנה) וכן העיד בן דודו, מוחמד לחם (אשר רכב על האופניים יחד עם התובע בזמן התאונה) וכן העיד אחיו של התובע נזיה אבו ראס, אשר צילם תמונות של מקום ארוע התאונה. מטעם הנתבעת העיד חוקר, מחאג'נה אברהים. כמו כן, נחקר המומחה הרפואי מטעם בית המשפט על ידי ב"כ הנתבעת.
4.ב"כ הצדדים חלוקים בתיק זה בכל הסוגיות אשר מתעוררות, ברגיל, בתיק נזיקין. קיימת מחלוקת לעניין הנסיבות, האחריות המשפטית לארוע התאונה, ככל שתוכח, אשם תורם, מהות פגיעת הגוף שנגרמה לתובע, הנכות הרפואית של התובע, נתוני השכר ותקופת אי הכושר, חישוב ראשי הנזק הרלוונטיים.
5.הקוטביות של המחלוקת בתיק זה (ובמידה מסוימת האופן שבו נוהלו ישיבות הדיונים בבית המשפט, לרבות ההוכחות) מקבלת ביטוי בולט ב"שורה התחתונה" של טענות הצדדים לעניין הפיצוי: הנתבעת סבורה כי גם אם יתגבר התובע על כל המשוכות בתיק זה, יש לפסוק לו סך של 4,400 ₪, ואילו התובע סבור כי מגיע לו סך של 1,656,416 ₪.
אפסוק את הדין להלן באופן ענייני ועל סמך הראיות שהובאו בפניי.
6.נסיבות אירוע התאונה
התובע ציין בסעיף 3 לתביעתו כי ביום 15/4/05 בשעות אחה"צ רכב על אופניים בכביש פנימי בכפר ג'דידה, ביחד עם חברו אשר ישב לפניו, ולפתע נכנס הגלגל הקדמי של האופניים אל תוך בור ועקב כך איבד את השליטה על האופניים ונפל אל הכביש ונחבל בברך ימין. התובע חזר על גרסה זו באופן עקבי, גם בעדותו בבית המשפט. גם חברו אשר רכב על האופניים יחד איתו העיד עדות דומה בדבר נסיבות ארוע התאונה. בדו"ח של מד"א אשר פינה את הקטין ממקום התאונה אל בית החולים צוין כי הקטין נפל בדרך. אמנם, לא צוין כי נפל מאופניים, אך הגרסה של הנפילה בדרך נרשמה. הגרסה של התובע חזרה על עצמה גם בהזדמנויות נוספות במסגרת טיפולים רפואיים וכן במסגרת בדיקות על ידי מומחים רפואיים מטעם הצדדים וכן על ידי המומחה מטעם בית המשפט. אחיו של התובע העיד לענין תמונות שהוא צילם ואשר מראות את הבור בכביש מלמדות כי קיים בור גדול ועמוק (יחסית) אשר מהווה, על פניו, מפגע בטיחותי לעוברי המקום.
הנתבעת מבקשת לדחות את גרסת התובע לעניין נסיבות ארוע התאונה, תוך שהיא מפנה לסתירות ותהיות לעניין אמיתות הגרסה. כך למשל, טוענת הנתבעת כי בתצהיר עדותו הראשי של התובע הוא ניסה להסתיר את העובדה כי הבחור שרכב על האופניים יחד איתו הוא בעצם בן דודתו מצד אמו. טענה זו עולה, לגרסת הנתבעת, מאחר והתובע ציין בתצהירו כי "רכבתי על אופניים ביחד עם חברי מוחמד לחם". אינני סבור כי מדובר בניסיון להסתיר את הקירבה המשפחתית רק מפאת הטקסט שצוטט מסעיף 4 לתצהירו של התובע. עניין נוסף שהנתבעת מפנה אליו הינו שבעת שהתובע רכב על אופניו היתה לו ראיה קדימה בצורה טובה מאוד, למרות שהוא הרכיב את חברו (בן דודתו) על הרמה שלפניו. הנתבעת סבורה כי עדות התובע לפיה ראה קדימה טוב מאוד מעלה תמיהה לאור המקום בו רכב חברו על האופניים. לטעמי, ניתן לראות בכך בקושי רב תמיהה. עניין נוסף שהנתבעת מפנה אליו מתייחס לכך שהאופניים לא נמצאו לאחר התאונה מבלי שהתובע סיפק מידע ברור מה עלה בגורלם. אכן, כך עולה מחומר הראיות בכל הקשור לאופניים הנ"ל, אך אין ללמוד מעניין זה על כוונות נסתרות של התובע. זמן ארוע התאונה מהווה לגרסת הנתבעת מוקד לסתירה מהותית. הנתבעת מציינת שבכתב התביעה ובתצהיר ציין התובע כי התאונה ארעה בשעות אחה"צ ואילו בעדותו בבית המשפט ציין כי התאונה ארעה בשעות הצהריים. שוני זה מלמד על אי אמינות בדבר ארוע התאונה. גם כאן, לטעמי, לא ניתן לומר שמדובר בסתירה מהותית וכי השוני הקל בכל הקשור לשעת ארוע התאונה ובשים לב לזמן שעבר מאז התרחשותה (לפני 7 שנים) איננו עניין מהותי. עניין נוסף ואחרון שאני רואה לנכון להתייחס אליו מתייחס לטענת הנתבעת ולפיה בין אם נקבל את גרסתו של התובע ולפיה נפגע בשעות הצהריים או בשעות אחה"צ, הרי הוא פנה לקבל טיפול רפואי רק בשעת לילה מאוחרת. גם עניין זה אינו מהווה סתירה מהותית אשר יורדת לשורשו של עניין, שכן קיימים מקרים לא מעטים בהם מתמהמה פלוני בפנייתו לטיפול רפואי עד שחולפות להן מספר שעות.
בטרם אסיים את סקירת התשתית הראייתית וטענות הצדדים לעניין נסיבות ארוע התאונה, אציין כי הנתבעת נמנעה מזימון עד רלוונטי מהמועצה לעניין קיומו של המפגע הנטען, מיקומו והסביבה של הכביש בו הוא נמצא. כמו כן, נמנעה הנתבעת מהצגת דו"ח חקירה שביצע עבורה חוקר בכל הקשור לנסיבות ארוע התאונה והמיקום של ארוע התאונה. שני ענינים אלה מהווים נדבך שתומך באמיתות גרסת התובע לעניין נסיבות ארוע התאונה.
מכל האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי התובע הצליח להוכיח על פי הנטל הדרוש במשפט אזרחי את התשתית העובדתית הנטענת על ידו לעניין ארוע התאונה.
7.האחריות הנזיקית
התובע מבסס את האחריות הנזיקית של הנתבעת על שתי עילות: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. לטעמי, שתי העוולות הנ"ל מתקיימות במקרה שבפנינו. אין מחלוקת כי המועצה חבה חובת זהירות מושגית כלפי כל התושבים בתחום שיפוטה. בנוסף, אני קובע כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע עת רכב על אופניו בכביש ציבורי אשר נמצא באחריות הנתבעת. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות, בכך שלא נקטה באמצעים הסבירים המתבקשים להסרת המפגע. בכביש הנ"ל היה קיים בור במימדים ובעומק אשר מהווים סיכון בולט לעוברי האורח ובוודאי גם למי שרוכב על אופניים באותו מקום. התובע נפגע עקב הפרת חובת הזהירות הנ"ל ועל כן מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות.
בנוסף, ניתן לציין כי הנתבעת חבה גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. אין מחלוקת כי על פי פקודת המועצות המקומיות מוטלת החובה הסטטוטורית על הרשות המקומית לנקוט את כל האמצעים להסרת כל מטרד או מניעתו בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה. הפקודה מטילה חובות קונקרטיות על הרשות המקומית לקיים פיקוח, תיקון וניקוי והסרת כל המכשולים ברחוב. במקרה שבפנינו, נמנעה הנתבעת מקיום חובתה על פי דין ועקב אותה הפרה, נגרם הנזק לתובע. לא למיותר לציין כי מטרת החוק נועדה להגן על גופו של אדם ובכלל זה על התובע בנסיבות התאונה שבפנינו.
לא מצאתי בטיעוני ב"כ הנתבעת התייחסות עניינית לשתי העוולות הנ"ל, למעט אמרה כללית שצוינה בסעיף 37 לסיכומיה בהם צוין כי "לדאבוננו, בכל רשות מקומית ניתן למצוא על נקלה מפגעים, שקל מאוד "להלביש" אותם בדיעבד ולאחר מעשה על הארוע. ואולם, לא תיתכן אחריות אבסלוטית בגינם, בשל עצם קיומם בלבד". טיעון זה כשלעצמו אינו מהווה תשובה עניינית לטענות התובע בדבר שתי העוולות המבססות את אחריות הנתבעת.
8.סוגית האשם התורם
התובע מבקש שלא לייחס לו אשם תורם כלשהו בנסיבות ארוע התאונה ובין היתר לאור גילו נכון למועד ארוע התאונה (בן 13). ב"כ התובע הפנה לכך כי כאשר מדובר בקטינים עד גיל 12, הרי אינם נושאים באחריות נזיקית. כבר נפסק שאם החוק משחרר לחלוטין קטין עד גיל 12 מאחריות נזיקית, הרי במקרה זה לא ניתן לייחס לו אשם תורם. מאחר והתובע הינו בגיל 13, וגיל זה קרוב מאוד לגיל 12, הרי אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. מנגד, טוענת ב"כ הנתבעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 80% לפחות, שכן על פי הודאתו של התובע, בן דודתו הסתיר לו את הדרך, עת רכב על הרמה הקדמית, למרות שהתובע היה מודע לכך שהאופניים הנ"ל אינן מיועדות לרכיבת שני אנשים. בכל מקרה, מאחר והתובע טוען כי היתה לו ראיה קדימה טובה מאוד, הרי הוא היה אמור להימנע מכניסה לבור או לפחות לרכב בצד הכביש ולהרחיק את אופניו מהבור הנ"ל.
בסוגית האשם התורם, נחה דעתי לקבוע אשם תורם בשיעור 20%. האשם התורם נותן ביטוי לחלקו של הניזוק בהתרחשות התאונה, כאשר לוקחים בחשבון את מכלול הנסיבות. במקרה שבפנינו לא מדובר בבור נסתר מן העין, כאשר הבור עצמו ממוקם כמעט באמצע הכביש. רכיבה יותר זהירה של התובע יכלה למנוע את התאונה, אך כאמור, התובע שהיה בגיל 13, רכב על אופניו בכביש ציבורי בתוך כפר מגוריו ואין להתעלם מהיכולת המוגבלת של ילד בגילו להפעיל שיקול דעת בדבר הזהירות הנדרשת תוך כדי רכיבה על אופניים. במכלול הנתונים הנ"ל, נחה דעתי לקבוע אשם תורם בשיעור 20%.
9.עקב התאונה נפגע התובע בעיקר בברך ימין. למרות שקיימת מחלוקת בדבר קיומו של שבר בברך ימין, ניתן לקבוע בסופו של יום כי לא נגרם שבר. על פי צילומים שנעשו לתובע בבית החולים צוין מפורשות כי אין שבר בברך. אמנם בהמשך לכך ציין המומחה מטעם בית המשפט כי היה שבר, אך אין לסמוך על אבחנה זו, אשר סותרת בדיקותM.R.I ו - C.T.