אבו קרינאת נ' מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז דרום

החלטה

בפניי בקשה שהגיש המבקש, תושב הפזורה הבדואית ביישוב אבו קרינאת, לביטול או עיכוב ביצוע של צו הריסה מנהלי שנחתם על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז דרום, ביום 20.6.10, לפי סעיף 238א(ב1)(1)(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"] כנגד בניין הנמצא בנ.צ. 196345/557804, דרומית לכביש 25 [להלן בהתאמה: "צו ההריסה", וה- "מבנה"].

המבקש הגיש בקשתו ביום 5.7.10 במעמד צד אחד, וביום 6.7.10 התייצב בא-כוחו באולם בית המשפט. ב"כ המבקש לא ידע לומר מתי אוכלס המבנה וביקש להגיש בקשה מתוקנת. בהחלטתי מיום 6.7.10 הוריתי למשיבה להימנע מביצוע הצו עד לאחר דיון במעמד הצדדים. המבקש הגיש תצהיר מתוקן לבקשתו והמשיבה הגישה תגובתה ואף צירפה תמונות הממחישות את מצב הבניה והמבנה.

המבקש לא כפר בכך שלמבנה אין היתר בניה ובבקשתו טען המבקש מספר טענות, לרבות טענה של העדר סמכות וכן טענות הנוגעות לתצהיר המהנדס שנלווה לצו ההריסה, אולם לאחר שעיין בתגובת המשיבה ובתצהיר המהנדס שתמך בצו, חזר בו מטענותיו לעניין הסמכות ולעניין תצהיר המהנדס, ונותר עם שתי טענות בלבד ולפיהן -

בנייתו של המבנה הסתיימה כחמישה חודשים קודם לצו וכי המבנה מאוכלס מאותו זמן;

טענה "מן הצדק" ולפיה מתנהל מו"מ בין המבקש ובני השבט לבין הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב [להלן: "רשות הבדואים"]. לטענת המבקש, לא יתכן שבמהלך המו"מ יוצאו צווי הריסה כנגד מבנים שעה שרשות הבדואים טרם הסדירה מעברם של בני השבט למקום מוסדר.

בסיכומיו, לא הרחיב המבקש טענתו "מן הצדק" וגידר את המחלוקת בשאלה האם בנייתו של המבנה הסתיימה קודם ל- 60 יום לפני הוצאתו של הצו, שאז יש לקבוע שהצו אינו דרוש עוד לשם מניעת עובדה מוגמרת. למעשה, המבקש זנח טענתו "מן הצדק".

הגשת הבקשה באיחור

אביו של המבקש העיד שנודע לו ולמבקש על צו ההריסה ביום 22.6.10.

תקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע – 2010 [להלן: "התקנות"] קובעת כי יש להגיש בקשה, כגון זו שלפנינו, בתוך 3 ימים מיום שנודע למבקש על קיומו של הצו.

המבקש פנה לבית המשפט רק ביום 5.7.10.

תקנה 6 לתקנות קובעת כי "בית המשפט לא יידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו."

צריכות אם כן להתקיים נסיבות מיוחדות לדיון בבקשה שהוגשה באיחור. המבקש לא פירט כל טעם וסיבה מדוע הגיש בקשתו באיחור. יתרה מכך, לטעמי, ככל שהתקנות מופרות, על המבקש חסדי בית המשפט לעמוד בנטל שכנוע רב יותר.

בנטל זה, כאמור, לא עמד המבקש, ולא מצאתי נימוקים מיוחדים מדוע לדון בבקשתו של המבקש. די בטעם זה על מנת לדחות את הבקשה. כפי שאפרט להלן, לא שוכנעתי גם לגופו של עניין שיש לקבל את הבקשה.

הבניה – האם "עובדה מוגמרת"

בתחילת הדיון שהתקיים ביום 19.7.10, ביקש ב"כ המבקש לתקן את הבקשה ולכלול בה עובדה חדשה ולפיה לא מדובר בבית שנבנה כ- 5 חודשים קודם לצו אלא במבנה ישן, אשר למעשה שופץ לפני כ- 5 חודשים.

המשיבה התנגדה להרחבת החזית, ואכן לא התרתי זאת, בין היתר מכיוון שאם תימצא טענתו של המבקש נכונה לגבי המועד עצמו [ואין נפקא מינה אם מדובר בבנייה או בשיפוץ] כי אז עדיין יעמוד המבקש בנטל הנדרש להראות שהצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת.

המבקש עתר גם להגשת תצהיר נוסף, עליו חתום אביו. למרות התנגדות המשיבה התרתי הגשת התצהיר אולם לא את הרחבת החזית המתבקשת גם על ידי התצהיר.

מטעם המבקש העיד הוא לעצמו, ואף התרתי, כאמור, העדתו של אביו, שהגיש תצהירו במעמד הדיון [מב/2]. מטעם המשיבה העיד המפקח מר יחיאל מלכה [להלן: "המפקח"].

המפקח מסר תצהיר ולפיו ביקר במקרקעין עליהם בנוי המבנה, ביום 6.6.10 ואז גם איתר את המבנה ומצא כי הוא הוקם ללא היתר בניה. הוא העיד שצילם את המבנה ואת פנים המבנה, איתר את נקודת הציון וערך תשריט כללי של המבנה (מידות חיצוניות בלבד). בתצהירו פירט שהמבנה נראה בשלבי בניה וכי טרם הסתיימו עבודות הבניה כמו גם שזוהו כלי עבודה ושאין כל סימן לאכלוסו של המבנה.