אבו קוידר נ' מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

החלטה

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי שנחתם על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום ביום 3.10.2011, לפי סעיף 238א(ב1)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"], כנגד מבנה בשטח כ- 100 מ"ר בנוי בלוקים, הנמצא בנ.צ. 192902/568336 צפונית לכביש 25 [להלן בהתאמה: "המבנה" ו- "צו ההריסה"].

במסגרת הבקשה נטען כי המבקש ובני משפחתו נמצאים בהסדר עם הרשות להתיישבות הבדואים בנגב [להלן: "המנהלת"] להעברת המשפחה ליישוב קבע באזור רהט הדרומית, וזאת תוך הפניה להליך שננקט בבג"צ [בג"צ 745/08], ממנו, כך טען המבקש, יש ללמוד על התחייבות המדינה שלא לבצע צווי הריסה לבני השבט עד להסדרת מעברם.

עוד נטען בבקשה, כי בתחילת חודש אוקטובר השנה נפגשו נציגי המשפחה עם המנהלת ונודע להם שישנה התקדמות חיובית להמשך התכנון.

נטען, כי המבנה מיועד למשפחת המבקש וכי אין לו מקום אחר להתגורר בו, ועל כן התבקש עיכוב ביצוע צו ההריסה עד למעבר המשפחה לרהט.

במהלך הדיון שהתקיים אתמול (20.12.11) הבהיר ב"כ המבקש כי אין למבקש כל טענה כנגד הצו עצמו וכי אכן מדובר בבניה חדשה. עוד אישר ב"כ המבקש כי אף לאחר מתן הצו, המשיך המבקש בבניה ואף אכלס את המבנה. לדבריו –

"המבנה אוכלס בתחילת חודש נובמבר, אחרי קבלת הצו וגם לאחר החלטת בית המשפט לעיכוב ביצוע" [החלטה על עיכוב ארעי מיום 5.10.11 – א.ב.ג]

לטענת ב"כ המבקש, הוא פנה למינהל מקרקעי ישראל וביקש לקבל מגרש, אפילו במקום אחר, אך כרגע אין לו פתרון. נטען, כי מחובתה של המדינה לא רק ליישם את החוק אלא גם לדאוג שלכל תושב יהיה היכן לגור.

בשלב זה, כך טען ב"כ המבקש, התבקש השבט לבדוק חלופות אחרות להתיישבות ברהט ועליו לתת תשובה בתוך שבועיים [מב/1]. בנסיבות אלו, ובשים לב לדו"ח וועדת פראוור ולהליכים ליישום ההמלצות, סבור ב"כ המבקש כי נכון יהיה לעכב ביצוע הצו למשך שנה-שנתיים עד למציאת פתרון לשבט.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

בתגובתה, טענה המשיבה להעדר זכות עמידה למבקש, שבנה את המבנה על קרקע שאין לו כל זכות בה, וכי אין כל מקום לעיכוב ביצוע הצו.

הדיון:

דין הבקשה להידחות, וטוב היה שכלל לא היתה מוגשת.

אין מחלוקת שמדובר בבניה חדשה וכי המבנה טרם אוכלס במועד חתימת הצו. מהתמונות שצורפו לתגובת המשיבה ניתן לראות בבירור כי ביום 11.9.2011 היה המבנה בשלבי בניה ראשוניים. בנסיבות אלו, ברור כי הצו היה דרוש למניעת עובדה מוגמרת.

נותר לדון אם כן רק בבקשה לעיכוב ביצוע הצו.

אכן, יהיו מקרים בהם על אף קיומו של צו הריסה מנהלי בתוקף, יעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב ביצועו. ואולם, צעד שכזה יש לנקוט במשורה של ממש, והדבר ייעשה במקרים חריגים שבחריגים. הנסיבות צריכות להיות כה יוצאות דופן וכה זועקות לשמיים עד כי בית המשפט יגיע למסקנה שהאינטרס במקרה הספציפי לעיכוב הביצוע עולה שיעורי מונים על האינטרס שבביצוע צו ההריסה לאלתר, וכי אם יבוצע צו ההריסה לאלתר עלול להיגרם למבקש ולמשפחתו נזק כה כבד, באופן שאינו נסבל, על ידי בית המשפט [אשר מעבר לצורך בשמירה על הוראות החוק והאינטרס הציבורי צריך להיות קשוב גם למתרחש בסביבו].

בקשה לעיכוב צו הריסה מנהלי, מקום בו לא נפל כל פגם בצו ההריסה עצמו, הינה בקשה מסוג של "סעד מן הצדק". בבחינת בקשה שכזו, שומה על בית המשפט לבחון קודם כל את תום ליבו של המבקש. תום לב זה נבחן במספר מישורים שונים וביניהם חובתו של מבקש הסעד לגלות את כל העובדות הצריכות לעניין ולא להסתיר מידע. תום הלב מחייב גם שההפרה של החוק תהיה מוצא אחרון ולא ראשון.

במקרה שלפנינו, המבקש הינו בן לשבט המצוי בהליכי הסדר למעברו ליישוב קבע. עתירה שהגיש לזירוז הליכים אלו [בג"צ 745/08] נמחקה נוכח הודעת המדינה כי תנקוט בפעולות שבשליטתה להחיש את יישום החלופה שנבחרה למעבר לדרום רהט.

אני מוכן להניח, כטענת ב"כ המבקש שאותו הליך נקלע לקשיים והוא כרגע על שרטון. ואולם, אף אם המדינה אינה פועלת בקצב כפי ראות עיני המבקש [כטענתו], עדיין האפשרות של נטילת החוק לידיו ובניה של מבנה כפי שבנה, אינה אפשרות לגיטימית.

ככל שלטענת המבקש המדינה אינה מקיימת התחייבותה שנתנה בפני בג"צ, פתוחה בפניו הדרך לעתירה נוספת, אך הוא אינו רשאי לעשות דין לעצמו.