אבו קאעוד ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

1.העותרים מבקשים לבטל את החלטות המשיב מיום 15.8.12 ומיום 17.7.11, על פיהן, על העותר 2 לעזוב את הארץ, ולהורות למשיב להחזיר לו את תעודת התושב מסוג א-5.

כמו כן, ביקשו העותרים ליתן צו ביניים המורה למשיב להאריך את היתר שהייתו של העותר 2 בארץ עד למתן פסק דין בעתירה.

2.לטענת העותרים:

א.העותר 2 הינו תושב הרשות הפלשתינאית, נשוי לעותרת 1 שהינה אזרחית ישראלית, מאז שנת 1999.

ב.העותרים מתגוררים מאז בישראל, בתחילה התגוררו בכסייפה עד אמצע שנת 2009, ולאחר מכן עברו להתגורר בחורה, שם התגוררו עד להגשת העתירה, שהוגשה ביום 27.12.12.

ג.העותרים הוזמנו מס' פעמים לחקירה ע"י המשיב, והמציאו אישורים לטענותיהם הנ"ל, ביניהם אישורי קופת חולים, בתי ספר, גנים, חשבון בנק משותף, תלושי שכר, אישור מעסיקים, חוזה שכירות ואישורי המועצה האזורית. האישורים צורפו לעתירה כנספחים.

ד.יש אפשרות שהעותרים לא הובנו כראוי בחקירתם ע"י נציגי המשיב מתוך לחץ והואיל ואינם דוברים את השפה העברית באופן ברור, כאשר העותר 2 אמר בין השאר כי אמו, המתגוררת בשטחים, חולה, והוא יוצא באופן קבוע לשטחים לבקר אותה ולסעוד אותה, והיו מקרים בהם יצא לשטחים על מנת להביא עובדים.

ה.זמן קצר לאחר נישואיהם, פנו העותרים בבקשה למשרד הפנים, להתחיל בהליכי התאזרחות, במסגרת הליך של איחוד משפחות. מאז חידש משרד הפנים את מעמדו של העותר 2 בישראל כמקובל באותו הליך.

לטענת העותרים, החלטת המשיב האמורה לגירוש העותר 2 מישראל ולהפסקת ההליך ניתנה שלא כדין, לאחר שהעותרים עמדו בכל התנאים הנדרשים בהליך זה, ולא היה יסוד לקביעת המשיב, כי לא ניהלו משק בית משותף ומרכז חיים בישראל.

3.בכתב התשובה טען המשיב:

א.יש לדחות את העתירה עקב אי הגשת ערעור במועד על החלטת המשיב מיום 17.7.11 להפסקת ההליך המדורג לאיחוד משפחות, לאחר שנמצא כי העותרים אינם מנהלים משק בית משותף ומרכז חיים בישראל, כאשר פניית העותר 2 לאחר החלטה זאת נעשתה ע"י מי שהציג את עצמו כבא כוחו, עו"ד אלוג' עבד, רק ביום 4.4.12, כ-9 חודשים לאחר אותה החלטה, ללא צירוף ייפוי כוח, ולאור זאת נשלחה ההודעה של המשיב לעותרים ביום 15.8.12, בה נאמר כי מאחר וחלף זה מכבר מועד הערעור על אותה החלטה, הרי שההחלטה חלוטה ועל כן נדרש העותר לצאת מישראל בהתאם להחלטה מיום 17.7.11.

ב.גם עתירה זאת שהוגשה כאמור, רק לאחר תקופה של מעל 4 חודשים מיום המצאת ההחלטה השנייה, הוגשה בשיהוי, מעבר לתקופה של 45 ימים כאמור בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000, ועל כן אין מקום להיזקק לעתירה.

ג.לגוף העניין, הבקשה לקבלת מעמד בישראל נבחנה בשים לב לעובדות שהציגו העותרים, נכון למועד בו התקבלה ההחלטה, ואין מקום להידרש לראשונה בהליך זה למסמכים שלא עמדו בפני המשיב במועד בו ניתנה ההחלטה.

ד.העותרים צירפו לבקשתם לקבלת פטור מאגרה חוזה שכירות מיום 1.4.11, שלא עמד בפני המשיב לפני מתן החלטתו, בעוד שבעת הגשת בקשתם למשיב הוצג מסמך אחר שהוצג כחוזה שכירות על נכס אחר, בלי תאריכים.

לבקשת העותרים שהוגשה למשיב, לא צורפו החשבונות השוטפים שצורפו לעתירה, שגם הם אינם ברורים.

המסמך נספח 2 לעתירה מיום 25.12.12, לא עמד בפני המשיב בעת שניתנה החלטתו, ותוכנו סותר את שנמסר למשיב ע"י העותרים עצמם, כאשר בעתירה טענו כי בשנים האחרונות התגוררו בישוב כסייפה עד אמצע שנת 2009, ולאחר מכן עברו להתגורר בחורה, כאשר בשימוע שנערך ביום 3.1.11 טענו כי הם מתגוררים בכסייפה, ואף צירפו חוזה שכירות שמתייחס למקום מגורים בכסייפה ולא הזכירו שהם מתגוררים בחורה.

ביחס לאישור ראש מועצת כסייפה מיום 28.1.10, שצורף לעתירה, לפיו הם מתגוררים בכסייפה, עומד אישור זה אף הוא בסתירה לטענה בעתירה שמשנת 2009 הם מתגוררים בחורה. לעתירה צורף אישור נוסף מיום 19.9.12, מאת לשכת ראש המועצה, שניתן אף הוא לאחר החלטת המשיב.

4.דין העתירה להידחות גם לגופה, בשים לב לכך שלפני המשיב עמדו ראיות מנהליות מספקות על פיהן ניתן וראוי היה לקבוע, כי העותרים לא הוכיחו מרכז חיים וניהול משק בית משותף בישראל, ועולה מהן ברמת הראיות המנהליות, כי לא ניהלו מרכז חיים ומשק בית משותף בישראל.

כמו כן, נמצאו סתירות רבות בדבריהם ובמסמכים שהוגשו על ידיהם במסגרת השימוע שנעשה להם.