אבו צעלוק ואח' נ' אוחנה

החלטה

לפני בקשת המבקשת לסילוק על הסף של הערעור אשר הוגש ע"י המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' הש' זכריה ימיני) מיום 2.10.13.

הבקשה אוחזת בשני נימוקים – האחד עניינו בכך שהערעור הוגש באיחור ושלא ע"פ המועדים המפורטים בתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות) והאחר, שהערעור הוגש בשם יורשי המנוח אבו צעלוק מחמד ז"ל מבלי לנקוב בזהות היורשים.

וביתר פירוט –

1.ביום 2.10.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא. ואולם כבר ביום 2.9.13 נשלחה הודעת בית המשפט לצדדים אשר זו לשונה -

"התיק היה קבוע למתן פסק דין ליום 2.9.13, סיכומי הצדדים הוגשו רק ביום 29.8.13. אשר על כן אני דוחה את מתן פסק דין ליום 3.10.13 שעה 11:30"

ערעור המשיבים על פסק הדין הוגש אך ורק ביום 21.11.13, שעה שהמועד להגשת ערעור נקבע בתקנה 397 לתקנות הקובעת את מועד הערעור "ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה". זאת ועוד, תקנה 402 לתקנות קובעת כי לעניין מניין הימים להגשת ערעור –

"מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה"

לטענת המבקשת, נמצא, איפוא, כי המשיבים לא עמדו במועד שנקצב בתקנות שכן הם ידעו שעליהם להתייצב לשמיעת פסק הדין ביום – 3.10.13 וממועד זה ועד להגשת כתב הערעור חלפו למעלה מ- 45 יום.

המבקשת מוסיפה ומציינת את העובדה כי המשיבים אף לא הגישו כל בקשה להארכת המועד להגשת הערעור.

2.המשיבים טוענים, מאידך, כי פסק הדין התקבל במשרדו של בא כוחם אך ורק ביום 10.10.13 ולפיכך הוגש כתב הערעור במועד במסגרת הזמן שנקצב בתקנות. זאת ועוד, לטענת המשיבים החלטת ביהמ"ש על כך שפסק הדין ינתן ביום 3.10.13 כלל לא הגיעה לידי בא כוחם ואף לא נשלחה בפקס למשרדו. הנטען אף גובה בתצהירו של בא כוחם, עוה"ד לורנס סאבא, אשר צורף לתגובת המשיבים.

3.ב"כ המשיבים מוסיף וטוען בתצהיר שהוגש על ידו כי על אף שבמחשב בית המשפט צויין כי החלטת ביהמ"ש מיום 2.9.13, לענין מועד הינתנו הצפוי של פסק הדין, נשלחה בפקס למשרדו ביום 4.9.13 בשעה 6:44 בבוקר, הרי שלמשרדו לא הגיעה כל הודעת פקס וכמו כן הובהר לו ע"י מנהלת מדור שירות לקוחות בבית המשפט כי לא נערכה כל תרשומת באשר להודעה הטלפונית הנזכרת, כנדרש בתקנות. כיוון שכך, לטענתו, אין לראות במשלוח הפקס הנזכר, אשר כאמור הוא לא ידע על קיומו כלל וכלל, משום המצאה כדין.

יאמר מיד, צודק ב"כ המשיבים בטענותיו –

4.תקנה 497א לתקנות, אשר ענינה "המצאה בפקסמיליה" עברה כמה וכמה תיקונים, כאשר באחד מהם (תיקון תשס"ח מס' 2) הושמט, לכאורה, הצורך בוידוא טלפוני בעת משלוח הודעת פקס מבית המשפט, ואולם במתכונתה כיום, אחר תיקון תש"ע לתקנות, שב מחוקק המישנה והוסיף דרישה לוידוא טלפוני של קבלת הפקס הנשלח ע"י בית המשפט כתנאי להכשרת המסירה וזאת כאשר עורך הדין אליו שוגרה הודעת הפקס צירף תצהיר ובו הצהרתו כי שֶגֶר הפקס לא הגיע למשרדו. וזו לשון התקנה במתכונתה היום -

"487 א המצאה לעורך דין

(א) בית משפט או עורך-דין (להלן - השולח) רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסמילה לעורך דין המייצג בעל דין (להלן - הנמען), ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, ובלבד שנתקיימו בו כל אלה:

(1) כתב בי-הדין נשלח בין השעות 8:30 ו–13:30 בימים א' עד ה' בשבוע, שאינם ימי מנוחה כמשמעותם בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, או ימי מנוחה שנקבעו בחיקוק; כתב בי-דין שנשלח ביום ו' ביום מנוחה או לאחר השעה 13:30, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו;

(2) .....

(3) .....

(4) .....