אבו עראם(עציר) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

לפני ערר על החלטותיו של בית משפט השלום באשדוד, מיום 19.8.13, כב' השופט גיל דניאל, סגן נשיא, לפיהם נעצרו המשיבים עד תום ההליכים נגדם.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות גניבת רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כניסה לישראל שלא כדין, החזקת כלי פריצה ושיבוש מהלכי משפט. למשיב 1 אף מיוחסת עבירה של התחזות לאדם אחר במטרה להונות.

על פי כתב האישום, בלילה שבין 23 ל- 24 לחודש יוני שנה זו, גנבו השנים עם אחר מכונית פרטית שחנתה ברחובה של העיר אשדוד. זאת תוך שיברת חלקים ממנה על מנת להיכנס ולהניע. בהתקרבם למחסום משטרתי סומן להם לעצור. אולם, בהתקרב השוטר לרכב פתחו אלה בנסיעה מהירה תוך פריצת המחסום וכאשר הם גורמים לשוטר להדוף את גופו לאחור על מנת שלא להיפגע. השוטרים קראו להם לעצור ודלקו אחריהם. רק לאחר כ- 300 מטר עצרו המשיבים בצד, אך מיד יצאו מהרכב ופתחו בריצה על מנת להימלט. הם אותרו בסריקות שנערכו, אולם המשיב 1, בעת שנתפס, הזדהה בשמו של אחיו, סולטן, על מנת להטעות את השוטרים. השניים היו בישראל ללא היתר כניסה ואף נשאו עמם כלי פריצה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. מעבר לראיות, פורטו שיקולים נוספים הנוגעים לעילת המעצר. בין השאר נטען כי לשני המשיבים הרשעות קודמות. למשיב 1 - 4 הרשעות בגין כניסה שלא כדין, ואף הרשעה אחת בגין פריצה ולרכב וגניבתו. תלוי ועמד נגדו מאסר על תנאי בגין עבירת רכוש זו. יתרה מכך, למשיב 1 תיק תלוי ועומד בבית משפט השלום בתל אביב בגין התפרצות לרכב וניסיון לגניבתו, כמו גם החזקת כלי פריצה וכניסה לישראל שלא כדין. שם, שוחרר המשיב, אך שבועות ספורים לפני שנתפס בתיק זה, כנגד הפקדה כספית.

למשיב 2 - גם כן יש עבר פלילי, אם כי לא בעבירות רכוש דומות. עברו כולל מספר הרשעות בשהייה בלתי חוקית וכן בהסעת שוהים בלתי חוקיים אחרים ונהיגה ללא רישיון. אף נגד המשיב 2 תלוי ועומד מאסר על תנאי בגין עצם כניסתו לישראל. יש לציין כי המשיב 2 ריצה עונשי מאסר ממושכים יותר מהמשיב 1, בהם מאסר בן 17 חודש (כולל הפעלה של מאסר על תנאי).

בבית משפט השלום הציע הסנגור חלופת מעצר שעיקרה הפקדה ו"ערבות דו – ראשית", היינו שילוב של ערב ישראלי (בעל הכנסה) ממנו ניתן להיפרע לפי הצורך, עם ערבים תושבי הרשות הפלסטינית (בעלי אישורי כניסה לישראל) אשר להם היכולת לאתר את המשיב בפועל ולהביאו למשפטו בישראל, לפי הצורך. הסנגור בטיעוניו הדגיש את הצורך בהעדפה של חלופת מעצר על פני מעצר ככל שניתן וכן את הנסיבות האישיות ובעיקר המשפחתיות של שני המשיבים, אשר מהווים בעיניו שיקול של ממש להעדפה של חלופת מעצר, במסגרת משפחתם.

בית משפט השלום הנכבד דחה את הצעת החלופה על הסף, מבלי לבחון את הערבים עצמים. בית משפט השלום הדגיש את מסוכנותם של המשיבים, נוכח המעשים המיוחסים להם ואת החשש המוחשי להימלטות. בית משפט השלום ציין כי החלופה המוצעת הייתה רלוונטית לו מדובר היה אך ורק בעילה של חשש הימלטות, במדרג רגיל. אולם, בשים לב לקיומה של עילת מעצר מחמת מסוכנות, הרי שלא ניתן לשחררם אלא לחלופת מעצר המאפשרת פיקוח. כן נאמר כי בשים לב לפעולות שנקטו במקרה זה כדי שלא להיתפס, ובשים לב לעבר הפלילי (אשר בית משפט השלום סבר בטעות שיש לאחד מהם בלבד), הרי השש מפני מאסר ממושך מגביר מאוד את חשש ההימלטות. בשל שיקולים אלה דחה בית משפט השלום את הצעת החלופה והורה על מעצר עד תום ההליכים.

מיד לאחר מתן ההחלטה, ובטרם קם בית המשפט מכסאו, ביקש הסנגור לדחות הדיון על מנת להציע חלופה משופרת שעיקרה שהייה אצל מפקח ישראלי בתוך ישראל. בית המשפט הנכבד דחה את הבקשה, בקובעו כי אם יורה בית המשפט על חלופה בתוך ישראל "בכך ימצא ביהמ"ש עצמו כמי שמתיר בעקיפין את שהותם בישראל, דבר שאין לעשות". לפיכך, בהעדר סמכות לכאורה להורות על חלופה כמוצע, נשארה ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים על כנה.

מכאן הערר.

הסנגור טוען שטעה בית המשפט שלא בחן את החלופה שכן החלטות של שופטים אחרים שדנו בעניין בפגרה, שקדמו לשופט שנתן את ההחלטה הסופית, פתחו פתח להציע חלופת מעצר. כן טען הסנגור שטעה בית משפט השלום שלא בדק החלופה לגופה, נוכח הוראות החוק והפסיקה המחייבים בדיקת חלופת מעצר בכל מקרה. עוד טען הסנגור כי היה על ביתה משפט להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על קבלת חלופת המעצר בנסיבות העניין.

בטיעון בעל פה שהיה לפני הבוקר, טען הסנגור כי משמעות ההחלטה של בית משפט השלום היא הלכה לפיה "מעצרם של תושבי הרש"פ הוא אוטומטי".

הסנגור הוסיף וקבל על זמנם של הערבים שהתבזבז עת המתינו שעות ארוכות כדי שיישמעו, בשני דיונים, ולבסוף יצאו בפחי נפש מבלי שניתנה להם ההזדמנות לשכנע את בית המשפט כי ראויים הם לשמש ערבים.

עיינתי בטענות הסנגור, ואין בידי לקבלן.

ראשית, יש להצטער על האופן המטעה בו מציג הסנגור את החלטות בית משפט השלום. אף זכות הטיעון והשכנוע המוקנה לסנגור מטבע תפקידו, אינו פוטר את הסנגור מחובת ההגינות כלפי בית המשפט וכלפי הצד השני.

כך, לא מצאתי אף החלטה הקודמת להחלטות של כב' השופט דניאל בה הביע שופט כלשהו נטייה חיובית לבחון חלופת מעצר, והסנגור גם לא הצליח בדיון לפני להצביע על החלטה כזו. הדבר היחיד שנאמר, על ידי כב' השופטת לביא ביום 31.7.13, הוא שמאחר שעניין החלופה טרם נבדק באותה עת, רשאי הסנגור להעלות הטענה מחדש, משמע - מבלי להצביע על שינוי נסיבות. להיפך, השופטת לביא ציינה במפורש שבשים לב שהעבירות בהן מדובר, על רקע עברם של המשיבים "אינם מאפשרים שחרור". אופן הצגת הדברים כאילו השופט דניאל סטה מהחלטות קודמיו, מוטעית ומטעה.

אף מצאתי טעם לפגם בכך שהסנגור סיכם את ההלכה שיצאה מתחת ידו של השופט דניאל כאילו אמר שכל בקשת מעצר לגבי תושבי הרש"פ אחת דינה להתקבל ומעצרם הוא "אוטומטי". השופט דניאל בעצמו ציין כי לו מדובר היה בחשש הימלטות רגיל, וזה בלבד, ניתן היה לשקול את חלופת המעצר. השופט דניאל הדגיש כי נסיבות המקרה המיוחד הזה, אינן מאפשרות חלופת מעצר, ולא שזהו הדין הרגיל לגבי תושבי הרש"פ. הרי הלכה ידועה היא כי ניתן לשחרר בערובה תושבי רש"פ, תחת הפקדה הולמת, אף בהתקיים חשש מסוים להימלטות. הטענה שכב' השופט דניאל ניסה לשנות הלכה זו, אינה הוגנת.

הסנגור טוען עוד שעל פי ההלכה יש לבחון בכל מקרה את הערבים, ובכך שלא עשה כן "דילג על שלב בחינת החלופה". אין לקבל טענה זו. הלכה היא שבחינה של חלופת מעצר יכולה להיעשות אף בבחינה אפריורית. מותר לקבוע שסוג החלופה המוצעת, באופן עקרוני, אינו יכול להתאים לטיב המסוכנות, או שנוכח עוצמתה של עילת המעצר, שום חלופה לא תצלח (ראו בש"פ 7985/09 מוסא חאלד נ' מדינת ישראל (מיום 15.10.09), בש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (מיום 8.1.10) ובש"פ 4268/13 שרונה פרינץ נ' מדינת ישראל (מיום 20.6.13)).

לגופו של עניין, במקרה זה מדובר במי שעשו לכאורה צעדים של ממש על מנת להימלט מאימת הדין. צעדים, אשר סיכנו באופן ישיר שוטר. נכונות זו לסכן השוטר על מנת להימלט, מלמדת על מסוכנות שהיא מעבר למסוכנות הכללית לרכוש, הנלמדת מהעבירה הבסיסית בה הם מואשמים. הבריחה הכוללת פריצת מחסום וסיכון שוטר מלמדת על תעוזה רבה, וממילא נכונות לעשות רבות על מנת להימלט מאימת הדין. בנסיבות אלה, אכן אין מדובר במצב הרגיל בו עומד לדין תושב הרש"פ עם עבירות רכוש נלוות ועבר פלילי כלשהו. אלו נסיבות בהן עילות המעצר מובהקות הרבה יותר. יוזכר כי המשיב 1 אף התחזה לאחר בפני השוטרים, ובכך הקטין עוד את האפשרות ליתן בו אמון.

יש לזכור כי היות אדם תושב הרש"פ מקשה מאוד על המעקב אחריו, ומקלה עליו מאוד, אם ירצה בכך, להימלט מאימת הדין. למרות זאת, הלכה היא שיש לעשות מאמץ לאתר חלופת מעצר גם עבור תושב רש"פ שכן כלל העדפת החלופה חל על הכול. אולם, כאשר עילות המעצר מובהקות יותר, יש בעצם היותו של נאשם תושב זר, שמרכז חייו אינו בישראל, כדי להוסיף מאוד על עוצמתה של עילת המעצר. תושב ישראל, שמרכז חייו בישראל, גם אם קיימת לגביו עילת מעצר בשלל חשש הימלטות, יש להניח כי ירצה לחזור לביתו ומשפחתו ביום מן הימים וכך ייתפס. לא כך לגבי תושב זר שביתו ומשפחתו מהווים מקום מקלט מאימת הדין, ולא מלכודת.