החלטה
הנתבעת 1 עתרה להתיר לה לתקן את כתב הגנתה.
תגובת התובע התבקשה והוגשה ולעת הזו, אף תשובת הנתבעת 1 מונחת בפניי.
לא מיותר לציין כי מדובר בהליך התלוי ועומד בפני ערכאות שיפוטיות מאז שנת 2008 , אז הוגשה התובענה בבית משפט השלום בקרית גת ולימים ביקש התובע להעביר ההליך לבית המשפט המחוזי ובקשתו נעתרה.
במסגרת כתב תביעתו המקורי והמתוקן טען התובע כי ביום 6.10.07 , בשעת לילה מאוחרת, הוא הוסע ברכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 2. נטען כי במהלך נסיעה זו, איבד הנתבע 2 את יכולת השליטה ברכב ועקב כך פגע הרכב בקיר שנמצא בסמוך לשול הכביש. לטענת התובע עובר ובמהלך האירוע התאונתי היה הרכב מבוטח אצל הנתבעת 1 במסגרת פוליסת ביטוח חובה.
הנתבעת 1 במסגרת התגוננותה בפני התביעה טענה כי התאונה הנטענת אירעה במהלך מרדף משטרתי שנערך אחרי כלי הרכב המדובר. בסעיף 5 לכתב ההגנה טענה הנתבעת 1 כי לתביעה לא צורף עותק מרישיון הנהיגה של הנתבע 2 שהיה תקף, במועד התאונה.
לאחר שהוגשה התובענה לראשונה, מונו מומחים רפואיים לבדיקת התובע ובמרוצת הדיונים נשמעו הערכות שיפוטיות באשר לשיעור נזקיו של התובע.
להשלמת הרקע , אציין כי בהחלטתי מיום 1.9.13 ראיתי לנכון להיעתר לבקשת התובע ולהורות על מינוי מומחה בתחום השיקום. למעשה, בקשת הנתבעת לתיקון כתב הגנתה באה לעולם שעה שהמומחה בתחום השיקום טרם החל במלאכתו.
עיון בבקשת הנתבעת כאמור, מעלה כי זו מבקשת לתקן את כתב טענותיה, על מנת לאפשר לה להישמע בטענה שלא נשמעה מפיה קודם לכן ולמעשה, רק במסגרת הבקשה לתיקון כתב הגנה, היא מועלית לראשונה.
ע"פ הנטען, במועד התאונה לא החזיק הנתבע 2 ברישיון נהיגה תקף לנהיגה ברכב בו נהג, שכן רכב זה, ע"פ הגדרתו, מוגדר כ"אוטובוס זעיר" פרטי מסוג M2 הדורש רישיון נהיגה מסוג D בו בזמן, שהנתבע 2 החזיק ברישיון מסוג B בלבד.
לשיטת הנתבעת 1, עובדה זו התבררה לה, רק במהלך שמיעת הראיות בתביעת הנתבע 2 עת נתבקשה והתקבלה ת.ע.צ. ביחס לרישיון הנהיגה של הנתבע 2.
יצוין כי בקשת הנתבעת 1 לא נתמכה בתצהיר אך לא היה בכך כדי למנוע מהנתבעת 1 להישמע בטיעון עובדתי נרחב מבלי לאמתו בתצהיר, כמתחייב.
אמנם הגשת ת.ע.צ. אינה מצריכה תצהיר אלא שהנתבעת מבקשת להישמע כיום בטענה, שניתן וצריך היה להעלותה בהזדמנות ראשונה ואם מבקשת הנתבעת לטעון, כי קודם לשמיעת ראיות בתביעת הנתבע 2 , לא נוצרו נסיבות לעריכת בירור כאמור, היה ראוי גם ראוי כי טענה מעין זו תיתמך בתצהיר.
אלא שהיעדר תצהיר אינו המכשול היחיד העומד בפני הנתבעת ובוודאי אינו העיקרי.
עסקינן כאמור באירוע תאונתי שע"פ הטענה, התרחש ביום 6.10.07 כאשר כתב התביעה הוגש במהלך שנת 2008 . בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת אין דבר היכול ללמד כי הנתבעת מבקשת לנסות ולהדוף התביעה בשל העדר כיסוי ביטוחי.
למותר לציין, כי משמעות טענה זו, כי הנתבעת 1 אינה חבה בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, תוצאת התאונה. ההשלכות של קבלת טענה זו יורדות לשורש ט של התובע להישמע בתביעתו דוקא כנגד הנתבעת, ועל כן מחויבים בתי המשפט להקפיד ולוודא שכתב הטענות מטעם המבטח יבטא את גדרי הטענות במישור הכיסוי הביטוחי באופן ברור, כך שבמידת הצורך, ניתן יהיה לפעול לצירוף קרנית כנתבעת בהליך.
בענייננו , הנתבעת לא חלקה על קיומו של כיסוי ביטוחי ולמעשה, עד להגשת הבקשה לתיקון כתב הגנה לא התקיים ספק בסוגיה זו.
אכן וע"פ הפרקטיקה הנוהגת נהגו בתי המשפט ברוחב לב עם בקשות לתיקון כתבי טענות ולו בשים לב לתכליתו של ההליך המשפטי המכוון להגיע לחקר האמת. אלא שבנסיבות דנן נראה כי מתן היתר כאמור לנתבעת, משמעותו פגיעה בלתי מידתית ובלתי צודקת בתובע במיוחד בשים לב לזמן הרב שבו תביעתו תלויה ועומדת להכרעה וכאשר כל אותה עת, הנתבעת אינה חולקת על קיומו של כיסוי ביטוחי.
יתירה מכך, מתברר כי הנסיבה שבגינה מבקשת הנתבעת לתקן את כתב הגנתה (העדר קיומו של רישיון נהיגה מתאים לנוכח סוג הרכב), מעולם לא נשמעה מפיה קודם לכן, גם לא במסגרת ההודעה הדוחה אחריותה של הנתבעת.
אין זה מופרך לומר כי האופן שבו ניסחה הנתבעת 1 את מכתב הדחיה, כמו גם טענות ההגנה שנשמעו מפיה בהליך זה, יכולים לעורר אצל השומע והקורא תחושה שסוגיית הכיסוי הביטוחי אינה באמת קושיה.