פסק דין
1.התובע הינו אסיר ועניינה של תביעתו פיצויים בגין אובדן ציוד אישי.
2.התובע טען בתביעתו ובעדותו כי הועבר ביום 17.01.08 מבית מעצר קישון לבית סוהר אשמורת. לדבריו, מבית מעצר קישון הועבר לרכב ליווי של יחידת נחשון (להלן: "הליווי"), עימו הועמסו תיקיו. אחר כך הועבר לרכב קטן יותר והציוד הועבר על ידי הליווי מהרכב הגדול אל הרכב הקטן יותר.
3.לדברי התובע, כאשר הגיע לבית סוהר אשמורת גילה כי חסר לו תיק אשר הכיל ציוד חשמלי אך הפריטים החשובים באותו תיק היו שני דיסקים בהם סרטים של בנו המנוח של התובע בבית ספרו וביום הולדתו ושני אלבומי תמונות בהם תמונות נישואי התובע ואשתו ותמונות בני משפחה שאינם בחיים.
4.הנתבעת טענה כי לא חלה עליה כל אחריות לנזקי התובע. כן טענה כי התובע לא פירט כיצד אבד הציוד, באיזה שלב של הנסיעה, בפני מי התלונן , מתי ועוד.
5.מטעם הנתבעת העיד מר סרגיי זורבסקי, האחראי על מערך בליווי ואבטחת עצורים במחוז מרכז, אשר מסר כי הציוד של העצורים מסודר בתא האוטובוס באופן המאפשר לעצורים היורדים בתחנה מסוימת לקחת הציוד שלהם ומונע נגישות עצורים אחרים אשר יורדים בתחנות אחרות לציוד זה. כאשר מגיעים לתחנה, העצורים לוקחים בעצמם את הציוד השייך להם. עוד מסר כי בהתאם לנוהל, כאשר עצור טוען כי הציוד שלו אינו נמצא, נערכת סריקה מקיפה בכל תאי הציוד בליווי, אם הציוד לא מאותר נערכת בדיקה בכל התחנות בהן עבר צוות הליווי ואם גם בדיקה זו לא נושאת פרי, נרשם דיווח אשר מתועד ביומן, נערך תשאול של העצור אשר מתבקש לתאר תכולת התיק ונרשם דו"ח פעולה בו מפורטות טענות העצור. דו"ח הפעולה מועבר ממפקד הצוות למפלג אשר מעביר את הדיווח לגורמים הרלבנטיים. עוד נאמר כי הקצין אינו רשאי לעזוב את התחנה לפני שהוא עורך ולו ברור ראשוני ביחס לגורל הציוד.
6.לאובדן הציוד של התובע כבר נדרש בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כבוד השופט ד' רוזן, בעע"א 1980/08. עותק מהעתירה לא הוגש אך יש להניח כי התובע ביקש בה השבת הציוד. בהחלטה מיום 01.07.08 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי מדובר בעתירה כואבת ובלתי פתורה. בהחלטה נאמר כי רכושו של התובע אבד ואין מי מאנשי הרשות הנוטל אחריות על שכמו.
7.אין חולק כי התובע הועבר ביום 17.01.08 מבית מעצר קישון לבית סוהר אשמורות. ר' מוצג ת/4 ומוצג ת/9.
8.התובע שלח לנציב תלונות האסיר מכתב מיום 19.02.08 (מוצג ת/2) בו כתב כי ביום 17.01.08 עבר ממעצר קישון לכלא אשמורת וכאשר ירד מרכב נחשון התברר שהתיק שלו נעלם. במכתבו ביקש לטפל בבקשתו.
9.סגן מפקדת צוות הליווי, רס"ל אופיר מעודי, מסר במכתב מיום 25.02.08, מוצג ת/4, כי תלונת התובע הגיעה לידיעתו רק בתאריך 21.02.09 וכי לא דווח על תיק שנשאר באחד מכלי הרכב.
10.גם במכתב מפקד פלגת אלון מיום 26.02.08, מוצג ת/9, נאמר, על יסוד הבדיקה מול סגן מפקדת צוות הליווי, רס"ל אופיר מעודי, כי כאשר התובע ירד בבית סוהר אשמורת, הוא לא העלה כל טענה כלפי הליווי על אבדן הציוד האישי. במכתב מיום 28.02.08 של סגן מפקד יחידת נחשון, מוצג ת/8, נאמרו דברים דומים.
11.אני סבורה כי התובע הרים את הנטל להוכיח הן כי תיקו אבד ביום 17.01.08 שעה שהועבר מבית מעצר אחד למשנהו והן כי התלונן על כך בפני נציגי שב"ס עוד באותו יום. לדבריו, משגילה כי חסר לו תיק כאשר הגיע לבית סוהר אשמורת, פנה בו ביום לסגן מפקד בית הסוהר בשם דדי ולקצין תורן בשם מועייד ואלה הבטיחו לו שיודיעו לליווי ויבקשו אותם לסרוק את הרכב. לדבריו, נאמר לו כי התיק יובא לו עוד באותו היום. (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 11-12).
12.מטעם הנתבעת לא זומנו וגם נתבקש זימונם של נציגי בית סוהר אשמורת או של סגן מפקד בית הסוהר וקצין הביטחון אשר נזכרו על ידי התובע. למעשה הנתבעת לא זימנה למתן עדות אף נציג של שב"ס אשר היה נוכח במועד הנטען, אם מטעם הליווי ואם מטעם בית סוהר אשמורת, אשר יכל למסור עדות בעניין התביעה או להשיב לטענות התובע. בהיעדר עדות כאמור, טענות התובע כי תיקו אבד בעת המעבר וכי דיווח מיד על אובדן התיק לא נסתרו.
13.במכתבו מיום 19.02.08, מוצג ת/2, התובע כתב לנציב תלונות האסיר כי זו בקשה שנייה שהוא שולח וכי שלח בקשה קודמת ביום 01.02.08. במכתב כתב כי ביום 17.01.08 בשעות הצהריים במעבר בין בתי הסוהר, גילה כי תיקו נעלם. כן כתב: "מבקש בכל לשון של בקשה טובה שהעניין יטופל בהקדם האפשרי". במכתב, מוצג ת/3, שב התובע וסיפר את אשר ארע ביום 17.01.08 וכן כתב: "פניתי למפקד [מילה לא ברורה] היחידה וביקשתי ממנו שימצא לי את התיק והוא ענה לי שמחר אתה תקבל ועד עכשיו אין את התיק . . . ".
משלוח מכתבים אלה והאמור בהם מחזקים את טענת התובע כי תיקו אבד בעת שהועבר על ידי הליווי. לזאת יש להוסיף כי אין בעובדה שלא נותר ציוד ללא בעלים ברכב הליווי משום ראיה לכך שתיקו של התובע לא אבד שכן התיק יכל להילקח על ידי אחר בטעות או שלא בטעות.
14.סמוך לאחר שאבד התיק ואף לאחר חלוף שנים, התובע המשיך לכתוב מכתבים ולפנות בבקשות בהן ביקש באופן עקבי לטפל בבקשתו להשבת הציוד שלו. כך למשל בכתב תביעה מתאריך 24.12.10 אשר צורף לבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, כתב התובע: "התובע לא דורש כסף אלא לבדוק היכן נעלמו דבריו" ובהמשך "לציין שחפצים אלו אישיים ויקרים לי מאוד". וכן בתביעתו כאן:"לציין שעדיף היה לי לקבל לידי בחזרה את המזכרות יקרות הערך האישי שלי ואשמח אם חלופה זו אכן תתקיים". ר' גם החלטת בית המשפט המחוזי בעע"א 1980/08 בה נאמר שהעותר אינו מבקש פיצוי כספי אלא את הרכוש עצמו. הבקשות החוזרות ונשנות לעשות על מנת שחפציו יוחזרו לו, מחזקות את מהימנות התובע וגם מוכיחות כי מדובר בפריטים בעלי ערך רגשי מיוחד.
15.מאחר משמדובר במעבר של אסיר הנתון באיזוק ומטבע הדברים אין לו כל שליטה על הציוד שלו והשליטה על הציוד היא בידי הליווי וכן משהציוד אבד בעת המעבר, יש מקום להטיל את האחריות בגין האובדן על הנתבעת. התובע אמר במפורש בדיון מיום 12.07.11 כי אין לו כל טענה אישית כלפי אנשי הליווי וכדבריו:"אני מאמין שיחידת נחשון לא שכחה את הציוד זה נלקח ככה זה קורה" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 18-19). יש אפשרות סבירה כי תיקו של המשיב נלקח בעת המעבר בטעות או שלא בטעות על ידי מאן דהוא. במכתב קצין תלונות אסירים מיום 21.09.08, מוצג ת/10 נאמר כי לאור המקרה נשוא התביעה ומקרים אחרים, הוחלט לנפק לאסירים שקים ומנעולים ולחייב את האסירים לרשום את שמם על גבי התיקים. באמירה זו יש משום נטילת אחריות מצד הנתבעת בגין האירוע נשוא התביעה לכך שהיה כשל בשמירה על ציוד האסירים. לכן החליטה הנתבעת לנקוט בצעדי הזהירות המנויים לעיל למניעת הישנות מקרים מסוג זה. ר' גם החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים נצרת בעע"א 1204/06, מוצג ת/7, בה נאמר כי על פניו לא קיים נוהל משביע רצון שישמור ויבטיח את קניינם של האסירים בשעה שהם מועברים מבית הכלא למקום אחר ולוקחים איתם חלק מהציוד האישי שלהם. בית המשפט הורה בהחלטה זו למשטרת ישראל ושב"ס לגבש נוהל שיהא בו כדי לענות על הבעיות שהועלו על ידי העותר.
16.איתרע המזל ודווקא בתיק שאבד נמצאו הפריטים הייחודיים. כאמור לעיל, מדובר בתמונות קרובי משפחתו של המשיב שחלקם אינם בין החיים, תמונות נישואיו של המשיב והסרטים בהם היה מצולם בנו של התובע באירועים מיוחדים והבן אינו בחיים. אין צורך להכביר מילים על הכאב האישי שסובל אדם והעצב העמוק שנגרם עקב אובדנם של פריטים מיוחדים שכאלה שלהם ערך רגשי. לכן התובע זכאי לסכום הפיצוי אותו תבע בגין עוגמת הנפש, שהוא סביר בנסיבות. יצוין כי מהמכתב מוצג ת/10 עולה כי הנתבעת לא שללה עקרונית מתן פיצוי לתובע והמלצה לפיצוי לא ניתנה רק מהטעם שלא צויינו הפריטים שאבדו.
17.אשר על האמור הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 5,000₪.
18.בקשה לרשות ערעור תוך 15 יום.