אבו עיד נ' מנהל מקרקעי ישראל -

החלטה

בקשה במעמד צד אחד לעיכוב הליכי פינוי, ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ (כבוד הרשם סעדון), תיק הוצל"פ (רמלה) מס' 3401803065.

פסק הפינוי ניתן בת.א. (ראשל"צ) 6468/01, והערעור על פסק הדין נדחה, בע"א (ת"א) 3075/02, עוד בשנת 2005.

ביום 18.2.2010 נידונה בבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע בתיק דנן, אשר במסגרתה הגיעו הצדדים לכדי הסכמה על פיה תינתן ארכה לביצוע פסק הפינוי עד ליום 15.7.2010. כמו כן המבקש התחייב לבצע את פסק הפינוי כלשונו לא יאוחר מהמועד הנ"ל, לא יעלה טענה נוספת כנגד ביצועו, ולא יתבקשו אורכות נוספות.

כמו כן נקבע כי האורכה ניתנה בין היתר לצרכי מו"מ ואולם לא תועלה כל טענה שהיא ע"י המבקש על פיה עניין זה יהווה עילה לעיכוב נוסף או לאורכה כלשהי בביצוע פסק הפינוי.

כמו כן, תנאי לשכלולה של הסכמה זו היה כי המבקש יפקיד סך של 25,000 ₪ אשר לא הופקדו.

יצויין, כי הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית.

פסק הפינוי בוצע בתיק ההוצל"פ הנ"ל. ביום 25.7.2010 דחה כב' הרשם בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ אשר במסגרתה נטען כי הושגו הבנות בין הצדדים לפיהן פינויו של המבקש יעוכב עד לסיום תיכנון ובניה של בתים חדשים למבקש ומשפחתו בגליל.

המשיבה כפרה בקיומה של הסכמה כאמור.

כב' הרשם דחה את הבקשה בקובעו כי ראשית - לא הובאו כל ראיות באשר לטיב ההסכמה הנטענת, ושנית – ממילא קיומה של הסכמה אינו עניין הנתון לשיקול דעתו של רשם ההוצל"פ, אלא לבית המשפט.

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

המבקש יושב על קרקע ציבורית, אשר כבר בשנת 2005 בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום, כי איננו יושב בה כדין.

בית המשפט הלך כברת דרך לקראת המבקש בהחלטה מיום 18.2.2010 בהתירו ארכה נוספת ובלבד שיעמוד בתנאים ברורים של הפקדה ומועד פינוי – אשר גם בהם לא עמד. כמו כן, המבקש התחייב שלא להעלות כל טענות כנגד הפינוי, והנה גם בהתחייבותו זו לא עמד.

נכונה החלטת כב' הרשם על פיה בהעדר ראיות ברורות על הסכמה חוזית המאוחרת לפסק הדין אין מקום לעכב את הביצוע.

אדגיש עוד כי בעיני, בנסיבות עניין זה, ראיות על הסכמה חוזית מאוחרת צריכות להיות ברורות וחד משמעיות. עיון בסעיף 1 לתצהיר המבקשים התומך בבקשה בענת "פרעתי" מגלה כי כל שנכלל בו הינה אמירה כוללנית ובלתי מחייבת, ואין בידי המבקשים להצביע על הסכם חוזי תקף ומחייב.

כמו כן, נטען שבעצם בקשת הפינוי הפרה המשיבה את הסכמתה לעכב את הליכי הפינוי.

טענה מסוג זה כלל אינה נתונה לסמכותו של רשם ההוצאה לפועל, והיה על המבקש להגיש תביעה מתאימה בעניין זה לבית המשפט המוסמך (ר' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית עמ' 275).

הנה כי כן, המדובר בפולשים סדרתיים אשר התנחלו בקרקע ציבורית מזה שנים ארוכות וממאנים לפנותה בתואנות מתואנות שונות, על אף פסקי הדין על בתי המשפט לדרגותיהם, בעניין.

אף בהסכמות שהושגו בדיון ביום 18.2.2010 כופרים כעת המבקשים בתואנה כי ההתחייבויות הללו, אשר קיבלו תוקף של החלטה שיפוטית, ואשר אותן נטלו מרצונם – לא היו חוקיות (!).

דומה כי המבקש מנצל לרעה את הגישה הנתונה לבית המשפט ולערכאות השיפוטיות תוך העמסת בקשות סרק ושווא תחת ביצוע את אשר הצטווה לעשות כבר לפני שנים רבות.