החלטה
לפניי בקשה להארכת המועד להישפט ביחס להודעת תשלום קנס מספר 11453160614 מיום 20.02.06 בגין עצירה בצד רכב אחר והודעת תשלום קנס מספר 52102317477 מיום 18.08.09 בגין העמדת רכב על המדרכה. הקנסות שולמו.
המבקשת טענה כי הרכב רשום על שמה, אך בעלה הוא שנהג ברכב, ביצע את העבירות ושילם על הדו"חות מבלי שיידע אותה על כך. לטענתה, נודע לה על הדו"חות רק ביום 07.10.12 או בסמוך לכך, לאחר שהוזמנה לשימוע בפני קצין משטרה בחשד לביצוע עבירת תעבורה נוספת.
ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, טענה כי הדו"חות לא הוגשו ולכן חסרים פרטים מהותיים כגון: מהות העבירות, מקום ביצוע העבירות ומספרי הדו"חות. לדבריה, המבקשת לא פעלה בגדר הזמן הקבוע בחוק וכבעלת הרכב עליה לדאוג לכך שדו"חות הקשורים לרכב יגיעו לידיה.
סעיף 229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") קובע כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, רשאי להודיע, תוך 90 ימים מיום ההמצאה, שיש ברצונו להישפט על העבירה.
סעיף 230 לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229 (ה) לחוק, בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו.
סעיף 229 (ה) לחוק, בשינויים המחויבים, קובע כי ניתן לדון בבקשה שהוגשה באיחור, אם לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.
סעיף 229 (ח) קובע כי מי ששילם את הקנס הרשום בהודעת תשלום הקנס, רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו.
אין מחלוקת כי במקרה דנן, לא הודיעה המבקשת על רצונה להישפט בתוך 90 הימים הקבועים בסעיף 229(א) לחוק.
המבקשת הצהירה כי הקנסות שולמו. מגיליון המרשם התעבורתי עולה כי דו"ח מס' 11453160614 דן בעבירה שבוצעה ביום 20.02.06 והקנס שולם בתאריך 17.11.06 ודו"ח 52102317477 דן בעבירה שבוצעה ביום 18.8.09 והקנס שולם בתאריך 10.04.11.
בנסיבות אלו, ובהתאם לסעיף 229(ח) הנ"ל, יש לראות במבקשת כמי שהודתה, הורשעה ונשאה עונשה (רע"פ 2096/07 ציפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל – פורסם במאגרים המשפטיים).
הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה לבית המשפט ביום 22.10.12, בחלוף 6 שנים ושמונה חודשים ממועד רישום הדו"ח הראשון, ולמעלה משלוש שנים ממועד רישום הדו"ח השני.
בשים לב לשנים הרבות שחלפו ממועד ביצוע העבירות ולתקופה הממושכת שחלפה מאז שולמו הדו"חות, דין הבקשה להידחות (רע"פ 4557/08 משה בן זכאי נ' מדינת ישראל – פורסם במאגרים המשפטיים).
המבקשת תולה יהבה בסעיף 229(ה) לחוק הנ"ל, בטענה כי השיהוי בהגשת הבקשה נגרם בשל נסיבות שאינן תלויות במבקשת וכי עם הסרת המניעה הוגשה בקשה זו.
המבקשת הודתה כי הרכב בבעלותה ורשום על שמה, אך המבקשת ובעלה נוהגים ברכב. המבקשת ציינה כי העבירות דנן בוצעו ע"י בעלה, שאף שילם את הקנסות, מבלי שהביא את קבלת הדוחות ואת תשלום הקנסות לידיעת המבקשת. לדבריה, רק בעת שימוע בפני קצין משטרה בגין עבירה חדשה, התגלה למבקשת דבר קיום הדו"חות דנן ואז פנתה בבקשה זו.
טענות המבקשת דינן להידחות, הן מן הפן המשפטי והן מן הפן העובדתי, כפי שיפורט להלן.
בהתאם להלכה הפסוקה, הארכת מועד להישפט תנתן רק מקום בו אדם לא ידע ולא יכול היה לדעת כי אישום תלוי ועומד כנגדו, כאשר על בעל הרכב הנטל להוכיח כי אי קבלת הודעת תשלום הקנס מקורה בנסיבות שאינן תלויות בו. מחובתו של בעל רכב לדאוג לכך שדו"חות תעבורה הקשורים לרכב שבבעלותו יגיעו לידיו, ולמצער לידיעתו, ולצורך כך עליו להנחות את באי ביתו בהתאם. מקום בו לא מילא בעל הרכב את חובתו להנחות את באי ביתו להביא לידיעתו כל דו"ח הקשור לרכבו, לא תשמע מפיו הטענה כי לא יכול היה לדעת על קיומו של הדו"ח או שהדו"ח שולם ללא ידיעתו (רע"פ 7939/08 יורם עזרי נ' מדינת ישראל; רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל; עפ"ת (ב"ש) 21821-01-12 מיכאל קופרמינץ נ' מדינת ישראל - פורסמו במאגרים המשפטיים).
במקרה דנן, המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא היה ביכולתה לדעת אודות הדוחות דנן וכי אי קבלת הדוחות נבעה מנסיבות שאינן תלויות בה:
המבקשת ובעלה העידו כי המבקשת נתנה לבעלה היתר גורף לנהוג ברכבה כל העת. המבקשת ובעלה לא טענו, ולא הובאה כל ראיה לכך, שהמבקשת הנחתה את בעלה להביא לידיעתה כל דו"ח הקשור ברכבה או כי פעלה בדרך אחרת לדעת על קיומם של דו"חות כאמור.
בעדותו, נשאל בעלה של המבקשת מדוע לא הודיע למבקשת על הדו"חות ושילם את הקנסות ללא ידיעתה, והשיב בתמיהה לשאלה זו. מתגובתו התרשמתי באופן ברור וחד משמעי כי מעולם לא הונחה ע"י המבקשת או מאן דהוא להביא לידיעת בעלת הרכב את דבר קיומם של דו"חות הקשורים ברכבה: "היא אשתי, מה זאת אומרת?...אני לא כל דבר אומר לה, אני גם משלם חשמל ומים ולא אומר לה...אחרי הכל היא אשתי והכל אצלנו משותף, גם הארנונה ומשכנתא וגם הרכב משותף. זה לא רכב של שכנה ואז שילמתי במקומה ולא הודעתי או משהו כזה. ש: לא הבנתי, לא אמרת לה כלום כי זה משותף? ת: למה להגיד לה?".