אבו סלימאן נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

מבוא והשתלשלות עניינים

לפניי בקשה להשבת תפוס בהתאם לסעיפים 34 ו-37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) תשכ"ט – 1969 (להלן: "הפקודה"). התפוסים נתפסו ביום 3.11.10, בחיפוש שנערך על ידי נציגי המשטרה בביתה של המבקשת, במסגרת חקירה כנגד בעלה של המבקשת. יצוין כי כנגד בעלה של המבקשת ואחרים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח. במסגרת החיפוש נתפסו בין היתר 54,400 ₪ (להלן: "סכום הכסף").

הבקשה הוגשה ביום 5.12.10. בשל שביתת הפרקליטות באותה עת, לא הוגשה תגובה מטעמה. הדיון נקבע ליום 29.12.10, אולם אף למועד הדיון לא התייצב נציג המשיבה בשל שביתת הפרקליטות. לאור האמור, ומשלא היה צפי באותה עת לסיומה של השביתה, נעתרתי לבקשה. עם זאת, בהסכמת ב"כ המבקשת, עיכבתי את ביצוע ההחלטה במספר ימים, עד ליום 2.1.11, על מנת לאפשר למשיבה להגיב בטרם תיכנס ההחלטה לתוקף, והוריתי לב"כ המבקשת לשלוח העתק ההחלטה למשיבה לאלתר.

ביום 2.1.11, מועד כניסת ההחלטה לתוקף, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב נוסף של ביצוע ההחלטה על מנת לאפשר לה להגיש תגובה לבקשה. נעתרתי לבקשה וביום 5.1.11 הוגשה תגובת המשיבה. לאחר קבלת התגובה נקבע דיון בבקשה ליום 10.1.11. למועד הדיון התייצב בנוסף לב"כ המבקשת, גם ב"כ הנאשם, בעלה של המבקשת, סמיח בו סאלח אבו סלימאן (להלן:"סמיח").

טענות הצדדים

טענתו המקדמית של ב"כ המבקשת הינה כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה. לדבריו, לאחר שבית המשפט נעתר לבקשה ביום 29.12.10 ועיכב את החלטתו, היה על המשיבה להגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 38א (ב) לפקודה.

לגופו של עניין טוען ב"כ המבקשת, כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לתפיסת סכום הכסף: בכסף לא נעברה ולא עמדו לעבור בו עבירה, הוא לא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, והוא לא ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה. לדבריו, טענת המשיבה כי הכסף יכול לשמש לביצוע עבירה אינה יכולה להתקבל שכן תפיסת הכסף לא נועדה למניעת ביצוע עבירות עתידיות ערטילאיות. עוד טוען ב"כ המבקשת כי על פי חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, סכום הכסף הוא של המבקשת ולא של סמיח, והוא מיועד לכלכלת הבית ולשכירת דירה. לדבריו, הכסף נמצא מפוזר בבית, בחלקו בכספת שהייתה בבית, בחלקו בשקית מאחורי הכספת, וסכום כסף נוסף נתפס על גופו של סמיח. בנוסף טען, כי סכומי כסף שנתפסו על ידי שותפיו של סמיח לכתב האישום הושבו להם, וכי תנאי לחילוט הכסף לפי סעיף 39 לפקודה הינו הרשעת הנאשם. כן הוסיף כי כתב האישום תוקן על ידי הוספת הבקשה לחילוט הכסף, רק בעקבות הגשת הבקשה דנן. עוד טען כי הכסף עצמו אינו נגוע באי חוקיות ואינו מסוכן, וכאשר מדובר בחפץ השייך לצד ג' תמים, החזקתו מנוגדת לתכלית הפקודה.

ב"כ המבקשת הוסיף וטען כי בניגוד לס' 36(ו) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים"), בו קבוע הסדר מפורט לגבי סעדים זמניים לאחר הגשת כתב האישום, אשר בית המשפט המוסמך לתיתם הוא בית המשפט המחוזי, בנוגע לסכום הכסף נשוא הבקשה, אין הסדר דומה ולפיכך אין סמכות לעשות זאת.

לטענת המשיבה, תכלית החזקת סכום הכסף הינה לצורך חילוטו. לדבריה, הראיות בחומר החקירה מלמדות על כך שהכסף הוא של סמיח ולא של המבקשת. כן טוענת המשיבה כי קיים חשד לפיו עמדו לעבור בסכום הכסף עבירה או שהוא ניתן כאמצעי לביצועה של עבירה, ועל כן הכסף נתפס כדין לפי סעיף 32 לפקודה. לדבריה, על פי כתב האישום עבד סמיח בעסק הנותן שירותי מטבע (להלן:"העסק"), אשר במסגרתו ניתנה למתלונן הלוואה במזומן, כאשר סמיח ואחר פעלו בניגוד לחוק על מנת לגבות את החוב. לטענת המשיבה, מכיוון שסכום ההלוואה היה בסך 450,000 ₪ במזומן, הרי שכסף מזומן שימש כאמצעי הכרחי למתן ההלוואה ולעבירת הסחיטה בעקבותיה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי סמיח והאחר הועסקו בעסק בשל היותם חלק מארגון פשיעה ובהיותם מוכרים ככאלה, ניתן היה להבטיח כי הלקוחות השונים יעמדו בחובותיהם כלפי העסק. לפיכך, כך לטענת המשיבה, לולא מעורבותם בעסק של סמיח והאחרים עימו, לא היו בעלי העסק מלווים כספים במסגרת העסק. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, הכסף שנתפס יכול היה לשמש כאמצעי לביצוע העבירה כאשר המבחן הוא מבחן מרחיב של חשד סביר, זאת במיוחד נוכח העובדה כי בסמוך לכסף נתפסו המחאות הקשורות לעסק.

לחילופין טוענת המשיבה, כי סעיף 39 (ב) לפקודה קובע, כי בית משפט רשאי לחלט חפץ אם ניתן מאת בעליו, או המחזיק בו כדין, על דעתו, כאמצעי לביצוע עבירה האחרת ואין זה משנה אם ביצע אותו אדם את העבירה האחרת או לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה. לפיכך, טוענת המשיבה, מאחר שעל פי הראיות, לטענתה, סכום הכסף שנתפס קשור לעסק, הרי שגם אם לא ניתן לקשור אותו ישירות לעבירות בכתב האישום, ניתן לקשור אותו לעבירה אחרת כנדרש בסעיף 39 (ב) לפקודה.

אשר לאיזון הראוי בין זכות הקניין של הבעלים של סכום הכסף אל מול האינטרס הציבורי, טוענת המשיבה כי טענותיה של המבקשת בעניין הצורך בכסף הינן בלתי אמינות שכן השתנו פעמים מספר. לדבריו, הכסף אינו שלה או של סמיח, אלא ניתן עבור פעילות בעסק ועל כן לא קיימת זכות קניינית.

דיון

אשר לטענתו המקדמית של ב"כ המבקשת כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה, שכן משנתן בית המשפט החלטה בבקשה ועיכב את ביצועה, על פי החוק על המשיבה להגיש ערר לבית המשפט המחוזי. אכן, ייתכן ויש טעם בטענה זו. ואולם, משב"כ המבקשת הסכים ואף הציע לעכב את ביצוע ההחלטה שניתנה בהעדר התייצבות המשיבה בשל שביתת הפרקליטות, כאשר היה ברור כי עיכוב זה נועד לאפשר למשיבה להתייחס לבקשה לגופה בטרם תבוצע ההחלטה, סבורני כי יש מקום לדון בבקשה לגופה, וכך אני עושה.

השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה בבקשה זו הינן כדלקמן: האם סכום הכסף נתפס כדין על פי סעיף 32 לפקודה; האם קיימת סמכות לתפיסתו של הכסף על פי סעיף 39 לפקודה; אם התשובה לשאלות אלה חיובית יש לבחון אם קיימת עילה להמשך התפיסה ואם ניתן להשיג את תכלית תפיסת סכום הכסף בדרך של "חלופת תפיסה".

האם סכום הכסף נתפס כדין על פי ס' 32 לפקודה

ס' 32 לפקודה קובע כדלקמן:

רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

על פי הסעיף האמור, בעת תפיסת החפץ, די בקיומו של יסוד סביר להניח כי ישנו קשר כלשהו בין החפץ לבין עבירה שנעברה או עתידה להיעבר, על תנאי ס' 32 לפקודה.

ואולם, העובדה שהתפיסה היתה כדין, אין בה די. על בית המשפט לבחון האם קיימת עילה להמשך תפיסה, כפי שנקבע בבש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2006), בעמ' 9: