אבו סאלח נ' מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א ואח'

החלטה

1.בפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט י. יצחק) על פי סעיף 23 לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין תשס"ו-2006 (להלן:"החוק"), לפיה ניתן צו פיקוח ומעקב לגבי העורר למשך שלוש שנים, בתנאים שנקבעו בבקשה כאשר לקצין הפיקוח הוענקו הסמכויות בהתאם לסעיפים 18(א)(1)(2)(3)(4) ו-(8) לחוק.

נימוקי הערעור

2.לטענת ב"כ העורר תנאי הפיקוח שהוטלו על ידי בית משפט קמא הינם מופרזים לא מידתיים ובלתי מאוזנים, כמו גם הסמכויות שהוענקו לקצין הפיקוח.

נטען כי טעה בית משפט קמא בהעניקו את הסמכות לפי סעיף 13(ב), הגבלה על עבודה במקומות מסוימים לקצין הפיקוח כאשר על פי לשון החוק הסמכות מוענקת לבית המשפט.

עוד טען ב"כ העורר כי שגה בית משפט קמא כאשר התיר לקצין הפיקוח את הסמכות שבסעיף 18(א)(4) לחוק, כניסה למקום המגורים, מאחר ונוכח אופיין של העבירות והמסוכנות המיוחסת לעורר אין כל תכלית במתן היתר לקצין הפיקוח להיכנס לביתו. מדובר בסמכות פולשנית וחודרנית שניתנה מבלי להצביע על צורך קונקרטי כלשהו.

3.לענין משך תקופת הפיקוח, בהמלצת בית המשפט חזר בו ב"כ העורר מטענתו זו.

זאת ועוד, נטען כי טעה בית משפט קמא כאשר לא ייחס משקל ראוי לעובדה שהבקשה להוצאת צו פיקוח הוגשה לאחר שחרורו של העורר ממאסר בניגוד לסעיף 12(ד) לחוק ומבלי שהמשיבה הצביעה על טעמים מיוחדים לשיהוי זה כנדרש על פי החוק.

טענות ב"כ המשיבה

4.לטענת ב"כ המשיבה למרות שהעורר עבר טיפול ייעודי לעברייני מין בכלא הטיפול דנן לא הפחית את מסוכנותו המינית שנקבעה לבינונית גבוהה, בעיקר מאחר ואין לו כל תובנה למצבי סיכון עתידיים.

ב"כ המשיבה ציינה כי העורר הורשע בביצוע עבירה דומה בשנת 2009. במקרה נשוא הדיון ביצע העורר מספר עבירות מין במקום פומבי, כלפי מספר מתלוננות שטיפלו בו במסגרת אשפוזו.

לענין ההגבלה על מקום העבודה, לאחר ששקלה פעם נוספת את עמדתה הודיעה ב"כ המשיבה לביהמ"ש כי מאחר והעורר עובד במקום עבודה מסודר בעבודות עפר, בעסק השייך לבני משפחתו המשיבה איננה מתנגדת להסיר את המגבלה על מקום העבודה.

באשר לסמכות שניתנה למפקח לבקר בביתו של העורר בהתאם לסעיף 18(א)(4) ב"כ המשיבה עומדת על דרישה זו. לדבריה הסמכות איננה גורפת, לא מדובר בסמכות חיפוש הסמכות נועדה על מנת לאפשר למפקח לשוחח עם העורר בביתו באופן פרטי ואינטימי ולשמוע על אורחות חייו. ב"כ המשיבה מפנה בענין זה לבש"פ 1098/12.

דיון

5.כאמור ב"כ המשיבה הסכימה בנסיבות נשוא הדיון לבטל את המגבלה על מקום העבודה, וב"כ העורר חזר בו מטענתו לענין משך תקופת הפיקוח. כך שנותרה בפני בית המשפט הטענה בענין סמכות הכניסה לבית העורר בהתאם לסעיף 18(א)(4) לחוק.

לטענת ב"כ העורר, אין צורך בסמכות זו נוכח אופי העבירות שנעברו והמסוכנות המיוחסת לעורר. אכן בהתחשב בתנאי הפיקוח שהתבקשו בעניינו של העורר, אשר לאחר מחיקת ההגבלה שבסעיף 3 לבקשה נותרו ההגבלות הבאות:

(א)חובת שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח וקיום מפגשים עימו במועדים ובתדירות שיקבע קצין הפיקוח מעת לעת;

(ב)איסור יצירת קשר עם נפגעי העבירה. אין בהכרח צורך ליתן למפקח את הסמכות שבסעיף 18(א)(4) לחוק. וודאי שאין צורך במתן סמכות שכזו ללא מגבלות כלשהן.

במסמך "תנאי הפיקוח המומלצים על ידי יחידת הפיקוח" נספח ה' לא נאמר כי העורר איננו משתף פעולה עם יחידת הפיקוח בצורה כלשהי.

בפסק הדין עליו בססה ב"כ המשיבה את טענתה בנוגע לסמכות הכניסה לבית המפוקח, בש"פ 1098/12 פלוני נ' מ"י מיום 3.6.12 נאמר כדלקמן: