אבו סאלח נ' סונול ישראל בע"מ

פסק דין

1.לפניי תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת-חברת "סונול" ישראל בע"מ.

על פי כתב התביעה, ביום 10.4.11 תדלק אביה של התובעת את רכבה בתחנה של הנתבעת ברח' דרך בן יהודה 57 חיפה בסכום של 325.09 ₪ במזומן. כעבור מספר חודשים זומנה התובעת למשטרה לחקירה בקשר לתלונה שהוגשה נגדה בחשד כי לא שולם בעבור התדלוק. לטענת התובעת,פנתה לנתבעת ושיגרה לה חשבונית המעידה כי אביה שילם כדין עבור התדלוק, אלא שהנתבעת לא פעלה למשוך את התלונה. התובעת הציגה למשטרה את החשבונית ובהתאם התיק נגדה נסגר.

התובעת עתרה לפיצוי בסך 33,000 ₪ בגין הוצאות ונזקים נטענים וכן בגין הוצאת לשון הרע בגין עצם הגשת התלונה.

2.הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות והפנתה לכך שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר- שלוש שנים מיום המקרה, השתהות שלטענת הנתבעת, פגעה ביכולתה להתגונן.

לגופו של עניין,טענה הנתבעת כי עובדת התחנה באותה שעה חשדה, בתום לב, כי רכבה של התובעת תודלק מבלי ששולמה התמורה, ולפיכך הגישה תלונה במשטרה. הנתבעת טענה כי הגשת התלונה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. (להלן: "החוק")

דיון והכרעה:

3.ביום 19.6.14 התקיים דיון המעמד הצדדים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

אין חולק כי עובדת הנתבעת הגישה תלונה במשטרה.עוד אין חולק כי עם הצגת חשבונית התשלום- התיק נסגר.

4.בהתאם לסעיף 15 :"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו..." הנסיבה הרלוונטית למקרה דנן היא זו הקבועה בחלופה (8) לסעיף 15:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה"

אין ספק כי במקרה דנן,המדובר הוא בפרסום שנעשה על ידי עובדת של הנתבעת במסגרת תלונה שהוגשה "לרשות מוסמכת...לחקור בענין המשמש נושא התלונה".

5.לגבי דרישת תום הלב כבר נקבע כי המבחן הוא האם מגיש התלונה האמין באמיתות תלונתו כמבחן לקביעת שאלת תום הלב,וזאת גם אם יתברר בסופו של יום שבתלונה לא היה ממש. העובדה כי התלונה לא הניבה אישום, או כי החשדות נמצאו מופרכות, אין בה כדי לאיין את תום הלב של מגיש התלונה, שכן בבחינת השאלה האם המתלונן הגיש תלונתו כשהוא מאמין באמתותה, נבחנת האמת ל"שעתה" , כלומר, במועד הגשת התלונה. ראה ע"א (י-ם) 11282/07 מאיר בן דב נ' אילת מזר:"במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981) להלן: "עניין ריימר"; אורי שנהר דיני לשון הרע 304-305 (נבו הוצאה לאור בע"מ, 1997)

ב- ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981) אליו הפנה בית המשפט המחוזי נאמר:

"תלונתו של אדם במשטרה לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא לכאורה מסוג המקרים בהם קמה ועולה ההגנה של תום לב לפי האמור בסעיף 15(8) לחוק." ובהמשך: "אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה ע"י פלוני, זכאי להגנת החוק גם אם הסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו." (הדגשה שלי ר.א).

6.עיון בתלונת העובדת, במשטרה מעלה כי קשה להלום פרשנות של ניסיון רדיפה אישי, או כי הגשת התלונה נעשתה במזיד ובחוסר תום לב, או כי המתלוננת לא האמינה באמיתות התלונה. מדברי המתלוננת עולה כי ביום 10.4.11 קינן בליבה החשד שמא רכבה של התובעת תודלק מבלי לשלם. מן התלונה עולה במפורש שהמתלוננת מציינת כי המדובר בגבר ("בחור אחד") וכי המתלוננת כלל איננה יודעת את זהותו ופרטיו (שורה 4 לתלונה). בהקשר זה יודגש כי התלונה הוגשה בסמוך לאחר המקרה, שכן מועד התדלוק הוא 10.4.11 שעה 20:33, והתלונה היא מיום למחרת בשעה 11:23.

לפיכך, משזהות התובעת כלל לא הייתה ידועה למתלוננת והתלונה הוגשה בסמוך לאירוע הנטען, לא ניתן לקבוע כי הגשת התלונה כנגד התובעת נעשתה בחוסר תום לב.

7.בנוסף ונוכח האמור לעיל, איני רואה גם מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובעת בגין ההוצאות וההפסדים הנטענים (גם אילו היו מוכחים). לעניין עוולת הרשלנות, ראה דברי השופט שמגר בע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 389, 392: "תלונתו השגרתית של אזרח החושד בתום לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה של אזרח בזכותו הטבעית להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה".

סבורתני כי כמפורט לעיל, אין בתלונה המוגשת למשטרה, בתום לב ומתוך אמונה בתוכנה, כדי להוות מעשה של התרשלות.