אבו סאלח נ' מועצה מקומית אבו-סנאן

החלטה

1. לפניי בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולחלופין – למתן רשות להתגונן. כן לפניי תגובת המשיב לשתי בקשות אלו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה נחה דעתי, כי דין שתי הבקשות להתקבל.

הבקשה למחיקת כותרת:

2. בכתב התביעה נטען, כי חברה בשם עאדל חברה לבניין ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה") המחתה למשיב את זכויותיה כלפי המבקשת, על פי כתב המחאת זכות מיום 23.8.10, שצורף לכתב התביעה. המחאת הזכות הומצאה למבקשת, כפי שעולה מהחותמת שמוטבעת עליה, ביום 30.5.11.

על פי המחאת הזכות, המחתה החברה למשיב את כל הכספים והזכויות המגיעים לחברה, עד לסכום של 150,000 ₪. עוד נטען בכתב התביעה, כי המבקשת פעלה בניגוד להמחאת הזכות, ושילמה כספים ישירות לממחה.

יש לציין, כי בחלקה התחתון של המצאת הזכות מצוי "אישור", שבו נרשם כי "הריני מאשרים שקיבלנו לידינו ביום 5.10.10 את כתב המחאת הזכות וכי נפעל בהתאם להוראותיו". לצד אישור זה אין חתימה כל שהיא. החתימה המיוחסת למבקשת היא חותמת המועצה, המוטבעת על חלקה העליון של המחאת הזכות.

3. המחאת הזכות כשלעצמה אינה מלמדת על התחייבות של המבקשת לתשלום. אף בהנחה כי היא נחתמה כדין בידי המבקשת, וכי המבקשת אכן מאשרת שתפעל על פיה, אין בהמחאה זו כשלעצמה משום התחייבות לתשלום, לממחה או לנמחה, אלא אך ורק הסכמה לפעול על פי ההמחאה, אם וכאשר תחול על המבקשת חובת התשלום.

קיומה של המחאת זכות מצד א' לצד ב', ביחס לכספים המגיעים לצד א' מצד ג', אינה מלמדת על התחייבות של צד ג' לתשלום הכספים, ועל כן אינה יכולה להוות בסיס לתביעה בסדר דין מקוצר, אשר על פי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היא תביעה "מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב". ההמחאה אינה ראייה בכתב לקיומו של חוזה או לקיומה של התחייבות.

4. האמור לעיל נובע מתוך עיון בכתב התביעה בלבד. כתב התביעה כשלעצמו אינו מתאים לסדר דין מקוצר, ועל כן יש למחוק את הכותרת.

אך גם בהתבוננות בדיעבד, על יסוד גרסת המבקשת, כפי שפורטה בבקשת הרשות להתגונן, אני סבורה כי יש למחוק את הכותרת. המבקשת מודה בתצהירה, כי אכן שילמה כספים לידי הממחה, על פי פסק דין שניתן נגדה. ניתן היה לראות בכך משום הצדקה בדיעבד להגשת התביעה בסדר דין מקוצר, שכן המבקשת מודה, למעשה, בקיומו של חיוב כלפי הממחה, והמחאת הזכות אכן נושאת את חותמת המועצה-המבקשת. אלא, שלפי האמור בבקשת הרשות להתגונן, חויבה המבקשת לשלם לחברה סכום של 90,000 ₪ לערך, בצירוף הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, ואילו התביעה דנן הוגשה במלוא סכום ההמחאה, 150,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. פער זה, כשלעצמו, מצדיק מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", שכן התביעה לא הוגשה בגין התשלום בפועל שנעשה בניגוד להמחאה, אלא בגין סכום ההמחאה במלואו.

בקשת הרשות להתגונן

5.מסקנתי אודות אי התאמת ההליך לסדר דין מקוצר מייתרת את הדיון בבקשת הרשות להתגונן. עם זאת, מצאתי לנכון להוסיף ולבחון את גם את בקשת הרשות להתגונן לגופה.

6. לטענת המבקשת, על פי תנאי ההסכם בינה לבין החברה, לא הייתה החברה רשאית להמחות כל זכות הנובעת מההסכם, והיא לא נתנה הסכמתה להמחאת הזכות. המקשת צרפה לבקשה עותק מההסכם. לטענתה, על פי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, ניתן לשלול את המחאת הזכות בהסכם בין הצדדים, כפי שנעשה כאן.

7. המבקשת מפנה, כאמור, לתנאי ההסכם בינה לבין החברה, לפיו אין הקבלן (החברה) רשאי להעביר או למסור לאחר כל זכות לפי החוזה, אלא בהסכמת המזמינה (המבקשת) בכתב.

לטענת המבקשת, המחאת הזכות שצורפה לכתב התביעה לא אושרה על ידי הגזבר, ראש המועצה והחשב המלווה, ועל כן – אין היא מחייבת את המועצה המבקשת.

טענותיה אלו של המבקשת מצדיקות מתן רשות להתגונן, שכן על פי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, אמנם אין ההמחאה טעונה הסכמת החייב, אך יש לכך מספר חריגים, ואחד מהם הוא כאשר תנאי ההסכם בין החייב לבין הנושה (הממחה) שוללים את עבירותה של הזכות. הדין קובע כללים באשר לחתימות הנדרשות מרשות מקומית (עיריה או מועצה) לצורך קיום התחייבות תקפה, ואלו לכאורה לא התקיימו כאן.

אין בטענת המשיב, על פיה לא ידע אודות תנאי ההסכם בין החברה לבין המבקשת, כדי לפגוע בהגנתה לכאורה של המבקשת.

8. אשר על כן, אני מורה על מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר".

המבקשת רשאית להגיש כתב הגנה, תוך 30 יום מקבלת החלטה זו. אם לא תעשה כן, ישמש התצהיר שצורף לבקשתה ככתב הגנה.