החלטה
לעניין בקשת התובע לצירוף נתבע:
1.בפני בקשת התובע מיום 17.4.2011 לצירופו של צד ד' 2 בתיק כנתבע ישיר.
הנתבע 2 וצד ד'2, כמו גם הנתבע 3 התנגדו לבקשה, כאשר הנתבעת 1 וצדדי ג' 3-4 הותירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.
2.הבקשה הועלתה לראשונה במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום 28.2.2011, ותוך כדי חקירתו הנגדית של המומחה מטעם התובע, שאז הסתבר לבא כוחו כי קרתה טעות וכי יש צורך לתקן את כתב התביעה ולהוסיף נתבע נוסף. באי כח הנתבעים כאמור, התנגדו נחרצות לבקשה, ולפיכך הופסקה חקירת העד והתרתי לצדדים להגיש טענותיהם לעניין זה בכתב.
למרות הנסיבות כאמור, הוגשה הבקשה ע"י ב"כ התובע רק ביום 17.4.11.
3.בבקשתו לא הבהיר ב"כ התובע ולא נתן טעם של ממש מדוע נקט שיהוי כה רב עד להגשת הבקשה, ולטעמי אין מנוס מן המסקנה כי מדובר במחדל הרובץ לפתחו.
התביעה הוגשה כבר ביום 17.7.2007, הודעה לצד ד' 2 בה נטען לגבי חלקו באחריות, הוגשה כבר ב-22.5.08, בתיק התקיימו מספר דיונים בשלב קדם המשפט, ושמיעת הראיות החלה לאחר שהצדדים הגישו תצהירים וחוות דעת מטעמם, באופן שמסגרת הראיות וטיב הטענות היו ידועים היטב.
עיון בפרוטוקולים של דיוני קדם המשפט מעלה כי בא כח התובע היה מודע לכך שישנה אפשרות ליריבות ישירה כנגד צד ד'2, אולם הוא לא עשה דבר בענין זה.
ואם לא די בכך, מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע עצמו (אשר נערכה ביום 7.5.2009) עולה כי שאלת אחריותו של צד ד'2 היא שאלה חיונית לבירור.
ואכן, בסופו של יום, גם אם כי לא ברור מדוע רק בשלב זה, וככל הנראה לנוכח חקירתו של המומחה, הבין התובע כי נעשתה טעות, וביקש לתקנה.
וכאמור, למרות המועד בו עלתה הבקשה לראשונה – 28.2.11, חלפו להם כמעט חודשיים ימים עד שהוגשה בקשה זו.
לא היה זה ראוי להיתלות במועד המצאת פרוטוקול הדיון לידי בא כח התובע כנימוק לאיחור, כאשר הוא נכח בדיון וההחלטה המאפשרת לו הגשת הבקשה ניתנה בנוכחותו.
גם טענת התובע כאילו ביטולו של דיון קדם משפט שנקבע טרם מועד ההוכחות הוא שמנע בירור הבקשה בשלב מוקדם יותר אין לה על מה להישען. ברור כי בנקל יכול היה ב"כ התובע להעלות בקשתו במהלך כל התקופה שחלפה עד למועד ההוכחות, ולחילופין בפתח דיון ההוכחות, וזאת לא נעשה.
4.משמעות קבלת הבקשה לתיקון התביעה עלולה להיות מרחיקת לכת, משום שבשלב שמיעת הראיות ולאחר הגשת תצהירי כל הצדדים, הם ידרשו לתקן את כתבי טענותיהם, לנהל הליכים מקדמיים מחודשים ויתכן שיבקשו אף לתקן את חוות הדעת מטעמם, באופן שיביא לעיכוב ניכר בהליכים.
יחד עם זאת ולמרות כל מה שציינתי לעיל, ברור כי צד ד' 2 הינו נתבע נדרש לבירור המחלוקות שהעלו הצדדים, ודחיית הבקשה לתיקון לא תקדם את היעילות הדיונית, ולא תביא לסיום ההליכים גם אם ישמעו הראיות עד תום, שכן מדובר במסכת אחת, ובנתבעים שקשורים באופן כזה או אחר לאירוע.
תקנה 92 לתקסד"א קובעת כי בית המשפט רשאי להעתר לבקשה לתיקון תביעה בכל עת, והלכה מושרשת היא כי בית המשפט ייעתר ברוחב לב לבקשות כאלו, שמטרתן הכרעה בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, וידחה בקשה לתיקון במקרים חריגים בלבד, כשנימוק לכך עשוי להיות שיהוי רב בו נקט בעל דין, ונזק בלתי הפיך שעלול להגרם לצד שכנגד. על בית המשפט לבחון בין היתר האם ניתן יהיה לפצות את מי שנפגע מהתיקון בתשלום הוצאות.
[א. גורן,סוגיות בסדר דין אזרחי, 152; ע"א 728/79 קירור נ' עבד אלחפיז, פ"ד לד (4), 126; בש"א עפ' 2562/04 אקו"ם נ' שאול, פורסם במאגרים].
5.במקרה זה עיקר מחדלו של התובע הינו בשיהוי בו נקט ללא כל הצדקה, והעלאת הבקשה לראשונה בשלב ההוכחות, באופן שהתיקון יביא להכבדה ניכרת שתגרם לבית המשפט ולצדדים האחרים כתוצאה מכך.
ואולם, למרות כל אלו, חובתו של בית המשפט להגיע לחקר האמת, לברר את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, וזאת לא ניתן יהיה לעשות ללא צירופו של הנתבע הנוסף, שהינו צד נדרש ואף נטל חלק בהליכים שהתנהלו – גם אם רק כ"צד רחוק".