אבו נאב נ' כהן ואח'

פסק דין

התביעה שבפני הוגשה בגין תאונת דרכים שהתרחשה בכביש ירושלים תל אביב באזור מחלף גנות. רכב הנתבע 1 פגע מאחור ברכב התובע.

לגרסת התובע התאונה התרחשה תוך כדי נסיעה בעוד שלגרסת הנתבעים רכב התובע עמד באמצע כביש מס' 1 ללא משולש אזהרה או סימון עצמי באמצעות אורות מהבהבים. לגרסת הנתבע 1 במהלך הנסיעה ג'יפ שנסע לפניו סטה בפתאומיות הצידה מיד לאחר מכן הבחין הנתבע 1 ברכב התובע שעמד באמצע הכביש, אולם הוא לא הספיק לבלום את רכבו וכך נוצרה הפגיעה ברכב התובע. הנתבעים טענו כי הנתבע 1 לא יכל לצפות שרכב יעמוד באמצע הכביש המהיר ומשכך האחריות על נזקי התובע מוטלת על כתפי התובע בלבד.

ככלל, במקרה רגיל של פגיעה תוך כדי תנועה ברכב מאחור וכשלא מושמעת טענה בדבר קיומו של חריג לכלל, הרי שהאחריות על הפגיעה מוטלת על הרכב הפוגע. זאת מכיוון שהיה עליו לשמור מרחק במידה שתאפשר לו לבלום את הרכב במקרה של עצירת פתע של הרכב שלפניו. ראה לעניין זה בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961 הקובעת:

" לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הראות והתנועה בה."

לו כך היו הדברים במקרה שבפני, הרי שבנקודה זו היה התיק מסתיים והייתי מטילה את מלוא האחריות על הנתבעים, שכן אין חולק על העובדה שלא עלה בידם לעצור את רכבם או לסטות הצידה מבלי לפגוע ברכב התובע.

אלא שכאמור לעיל, בניגוד לגרסת התובע שהפגיעה בו נעשתה תוך כדי נסיעה, הרי שגרסת הנתבעים שונה. לגרסתם, רכב התובע עמד באמצע הכביש ללא כל נקיטת אמצעי זהירות מצד התובע. גרסה זו נתמכה בעדותה של עו"ד נערן פרומן, נהגת שעברה בסמוך למקום לפני התאונה.

משכך השאלות העומדות בפני בתיק זה הינן שתיים. האחת, במישור העובדתי - האם רכב התובע אכן עמד באמצע הכביש הבינעירוני בעת התאונה. השניה, במישור המשפטי - האחריות על הנזק שנגרם לרכב התובע בנסיבות המקרה.

האם רכב התובע עמד בעת הפגיעה בו

לאחר ששמעתי את גרסאות שני הצדדים אני בוחרת לקבל את גרסת הנתבעים. בעוד גרסת התובע הסתמכה על עדותו בלבד, גרסת הנתבעים נתמכה על ידי עדותה של עו"ד פרומן, שהעידה בפני כי בעת נסיעתה הבחינה ברכב התובע, שעמד באמצע הכביש עוד לפני הפגיעה בו. העדה ציינה שהיא נדהמה מהעובדה שבתוך הרכב היו אנשים והוא עמד באמצע הכביש ללא משולש אזהרה או איתות אזהרה כלשהו.

תוצאות בדיקות הפוליגרף שערכו הצדדים חיזקו את מסקנתי זו. בבדיקה נקבע כי התובע אינו דובר אמת באומרו כי הרכב היה תקין וכי הוא היה בנסיעה בעת קרות התאונה. מאידך, תוצאות בדיקת הפוליגרף של העדה הראו כי העדה דוברת אמת.

שאלת האחריות על הנזקים שנגרמו לתובע

לאחר שהכרעתי כי רכב התובע עמד באמצע הכביש ללא כל סימני אזהרה, יש לבחון כיצד הדבר משפיע על שאלת האחריות בגרימת נזקי התובע.

בפסק דינו של כבוד השופט אור אשר עסק ברכב אשר חנה בשולי הכביש נקבע כי חניית הרכב במקום אסור, בנסיבות המקרה, הן שגרמו לתאונה. ראה רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי:

"נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. אין חולק כי בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. משמעות הדבר שאלמלא היה הרכב חונה בשולי הכביש, לא הייתה מתרחשת התאונה. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שגם הוא מתקיים לדעתי בנסיבות העניין. הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. ניתן לומר כי החניה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה...

על סמך כל האמור מסקנתי היא כי היה בחניית הרכב במקום שבו חנה, דהיינו בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, סיכון תחבורתי, והחניה בו הייתה חניה "במקום שאסור לחנות בו". התוצאה היא שהערעור מתקבל במובן זה שחברת הביטוח של הרכב החונה היא זו שצריכה לשאת בפיצויים לנפגע אשר בעת התאונה ישב ברכב החונה."

שם נאמרו הדברים ביחס לרכב שחנה בשולי כביש מהיר, ונכונים הדברים ביתר שאת למצב בו הרכב חונה באמצעו של כביש מהיר.

משכך אני קובעת כי התובע אחראי ביצירת סיכון תחבורתי ובגרימת התאונה.

יחד עם זאת ובהתבסס על תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה שהזכרו לעיל, הרי שאין בהטלת האחריות של התובע ביצירת הסיכון התחבורתי בכדי לנקות לגמרי את הנתבע בגין תרומתו לגרימת הנזק. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים נושאים ב-40% מהנזק שנגרם לתובע.

הנזק